אמו"ן בבית הספר

9183
אמו

"שינוי אינו מתחולל ללא גרימת אי נוחיות, אפילו אם השינוי הוא מרע לטוב."

(ריצ'ארד הוקר)

 

אז הלכתי לנגר ולנגר קראו ישראל וישראל ניסה להסביר לי מדוע בניית מגירה המחולקת לארבעים תאי אחסון היא משימה מסובכת ולכן עלותה כשש מאות ש"ח. אמנם סבי זכרונו לברכה היה גם הוא נגר-אמן, אבל אני בסך הכל מורה למתמטיקה שמבין בעיקר בדברים פשוטים.

אחד הדברים הפשוטים שבהם אני מבין הוא שכדאי, במידת האפשר, לשלב בין מספר משימות וכך לפנות זמן לשחזור שיעור המתמטיקה האחרון או להתבוננות בשמיים למשל. הודיתי לישראל על ההסבר הממצה, ופסעתי כמה צעדים שמאלה אל דוכן הפלאפל הסמוך.

דבר פשוט נוסף שבו אני מבין – לכל תלמיד יש עולם נעורים עשיר מחוץ לכותלי ביה"ס, ולכן החומר הנלמד אינו בהכרח בראש מעייניו בעת שהוא בראש מעייני, מאתגר ומסקרן ככל שאהיה. קל וחומר, תלמיד שבידו (או בכיסו) פלאפון, הוא תלמיד שככל הנראה פחות פנוי להקשבה מתלמיד שידיו ריקות מפלאפון.

אז התקשרתי ליבואן וליבואן קראו נדב ונדב צחק כי האחסוניות מיועדות לגרביים, אך למרות זאת חייב את כרטיס האשראי שלי בשבעים ותשעה ש"ח ושלח אלי שתי אחסוניות נאות מבד. אחת עם עשרים וארבעה תאים קטנים, והשנייה עם שישה-עשר תאים גדולים יותר. כך לכל פלאפון, ולא משנה מה גודלו, יש תא מתאים באחת האחסוניות.

אני תמיד משתדל להסביר לתלמידי את המוטיבציה להחלטה כזו או אחרת. מאחר שבמקרה זה מדובר ביד ימינם של התלמידים, כתבתי נאום מפורט ומדויק ככל האפשר שבו אני מציג את הנוהל החדש, סעיפיו ויתרונותיו. חלק מההסבר כלל משימת חלוקת קשב שבה התלמידים חוו בעצמם את ההשפעה של משימות מקביליוֹת על יכולת המיקוד (לעומת יכולת המיקוד בעת שאנו מתרכזים במשימה אחת). להפתעתי ולשמחתי, לא נזקקתי לנאום החוצב אלא להסבר קצר וענייני (נדמה שההתכַּווננות שלי לנושא היתה חזקה מספיק), ומאז פתיחת השנה, בתחילתו של כל שיעור, התלמידים מניחים את הפלאפונים שלהם בתאים הגדולים או הקטנים, לבחירתם.

תקופת הגמילה של בעלי ההיקשרות העמוקה לטלפון הנייד, ארכה כשבועיים. אלו שנטייתם להשתמש בו יותר ככלי עבודה, חיזקו את יוזמתי מיוזמתם וממש הודו לי על הרעיון. תוך זמן קצר, חלקם של התלמידים אפילו לא טרחו לאסוף את הנייד בעת שהם נמצאים בכיתה בזמן ההפסקה. אמיתי! אני לא חולם.

פעם אחת, בעת תרגול כיתה, ראיתי תלמידה, כאילו מוכת ירח, קמה ממקומה וניגשת לשולחן עליו מונחות האחסוניות. היא נעמדה מול הפלאפון שלה, הושיטה יד ונגעה בו. רק נגעה, לא הביטה בו ולא שלפה אותו מן התא. אחרי כמה רגעי התייחדות עם הפלאפון, ולאחר ששאלתי לשלומה, "התעוררה" ושבה למקומה. אבל זה קרה רק פעם אחת.

 

 

דבר שבו אני לא מבין הוא רפורמות. בדקתי במילון ומצאתי שמדובר ב"שינוי צורה", תיקון, התפתחות, שיפור. אני מאמין שהשאיפה של כל רפורמה היא להיות פשוטה ויעילה ככל האפשר ומניח כי הדרך לשינוי שכזה, היא התכַּווננות לאלמנט המשמעותי ביותר שאותו ברצוננו לשפר או לתקן. בהקשר של מערכת החינוך, האלמנט הזקוק לשינוי הוא לטעמי הַפְּנִיוּת של התלמידים לחבריהם ולסביבתם. הימצאות במרחב הציבורי של בית הספר (או בכל מרחב ציבורי אחר) והתבוננות לא ארוכה במתרחש, תאשש בקלות הנחה זו ("...והנה ראשים ראשים מוטים מטה בזוית של 18 מעלות..." / מתוך: "ראינו אבל לא שמנו לב").

ככל הידוע לי, הרפורמות המוצעות על ידי משרד החינוך מתמקדות במקצועות הלימוד ובהיקפם, ואינן נותנות דעתן לִפְנִיוּת התלמידים שהזכרתי כאן. רפורמות מסוג זה יעילות במישור מצומצם של החינוך. אם מטרת הרפורמות המוצעות על ידי משרד החינוך היא להניף את דגל החינוך (ולא את אחוזי הזכאות לבגרות), דהיינו – לטפח בקרב תלמידים סקרנות לצד אחריות וצניעות, ובה בעת לאפשר ולפתח את התקשורת ביניהם ואת אמונם במערכת – אני מציע את רפורמת אֵמוּ"ן: אחסון מכשירים וטלפונים ניידים בכניסה לכל בית-ספר. זול, פשוט, מיידי, אחוזי סוללה גבוהים נשמרים לשעות אחר הצהריים. פתאום לשמש החורפית שוב יש קהל מכבד; פתאום מישהו באמת מקשיב לחברו, וההרצאה באודיטוריום אפילו מעניינת.

כמובן שיש לתת את הדעת על היערכות מחודשת של בתי הספר מבחינת זמינות ומענה טלפוני להורי התלמידים ולגורמים שונים נוספים. רפורמה. רובם המוחלט של מנהלי בתי-ספר לא יניעו מיוזמתם מהלך שכזה. מניעיהם, לנוכח התנגדויות שונות המבוססות בעיקר על כוח ההרגל, ברורים. ההחלטה אם כן, חייבת להיות קולקטיבית, ברמת משרד החינוך, מעוגנת בחוזר מנכ"ל אמיץ.

הערה: ישנם בתי ספר מעטים (בחינוך האלטרנטיבי), שבהם הנורמה הרווחת היא אי שימוש בפלאפונים במשך כל שעות השהייה בבית הספר. נורמה זו מקובלת גם על הורי התלמידים באותם בתי-ספר, ואני לא מאמין שהתלמידים או הוריהם חשים במחסור כלשהו.

*

אסיים בשיר קצר שכתבתי ברוח הומוריסטית. הסיטואציה המתוארת בשיר קרובה יותר למציאות מאשר רחוקה ממנה. השיר זכה לאהדה רבה בקרב תלמידַי, הופץ לחבריהם ואף הוקרא על ידי מורים אחרים בכיתותיהם. תלמידה אחת הצהירה בכנות שהפלאפון חשוב לה יותר מהחבר. החבר לא נכח באותה הצהרה. מוזמנים להקריאו בכיתה מבלי לחשוף את מושא האהבה, ולאפשר לתלמידים לנחש...

  

שִׁיר אַהֲבָה קָטָן / גיל ברנד

 

יַקִּירִי,

אֲנִי נִפְרֶדֶת מִמְּךָ כָּעֵת, וְלִבִּי נֶחְמַץ.

אַתָּה, שֶׁנִּמְצָא תָּמִיד לְצִדִּי, כְּמוֹ לֵב וְתִקְוָה, שֶׁאַף פַּעַם לֹא מְוַתֵּר.

אַתָּה וְלֹא אַחֵר.

חֲבֵרוֹת אוֹמְרוֹת לִי: עִזְבִי אוֹתָךְ, הוּא כְּמוֹ כֻּלָּם!

אֲבָל אֲנִי בְּטוּחָה שֶׁהֵן אוֹמְרוֹת אֶת זֶה סְתָם.

אַתָּה מְיֻחָד עֲבוּרִי, וַאֲנִי מְקַוָּה שֶׁגַּם אֲנִי דַּי מְיֻחֶדֶת;

זוֹכֵר אֵיךְ פַּעַם פִסְפַסְנוּ יַחַד אֶת הָרַכֶּבֶת?

אֵיךְ יָשַׁבְנוּ, זוּג כָּזֶה נֶהֱדָר,

וְצָחַקְנוּ עַד שֶׁהַקַּטָּר הַבָּא נֶעֱצַר.

אֲנִי רוֹצָה גַּם לְהִתְנַצֵּל –

לִפְעָמִים בַּלַּיְלָה, כְּשֶׁאַתָּה עוֹד מַמָּשׁ עֵר,

אֲנִי חַיֶּבֶת לַעֲצֹם עֵינַיִם וּלְהַסְפִּיק לַחֲלֹם לִפְנֵי שֶׁהַחֹשֶׁךְ יִגָּמֵר...

[ אַתָּה צוֹדֵק. זֶה רַק תֵּרוּץ.

אֲנִי כָּזוֹ מִן יַשְׁנוּנִית וְאַתָּה כֹּה חָרוּץ. ]

אָז אַל תִּכְעַס, טוֹב? אַתָּה בֶּאֱמֶת כְּמוֹ אָח לִי קָרוֹב!

וְאֵיךְ שֶׁנִּגְמַר הַשִּׁעוּר, אוֹ אִם הַמּוֹרֶה לֹא יָשִׂים לֵב,

נִשְׁבַּעַת לְךָ אֲנִי חוֹטֶפֶת אוֹתְךָ כְּמוֹ מְאַהֵב.

וְאָז נִבְרַח, בְּצַעַד מָהִיר אַתָּה תְּכַוֵּן,

וְנִמְצָא לָנוּ פִּנָּה יְרֻקָּה וּשְׁקֵטָה, אָמֵן!

 

--

שער הכתבה באדיבותו של המשורר והמאייר ערן שפי

הדפסת סיפור זה
גיל ברנד
מוזיקאי ומשורר, בוגר הפקולטה להנדסת חשמל בטכניון. מחנך ומלמד מתמטיק​ה ​בתיכון משנת 2009​. משתדל לפתח אנלוגיות בין עולם המתמטיקה לחיי היומיום ולהציג את הפרקטיות והתועלת שבה, כך לקרב את המתמטיקה אל התלמידים ולעודד סקרנות; לפנות אל עולם הרגש של התלמידים, להעשיר את עולם הדמיון שלהם ולתת להם במה בפני חבריהם; להציג את הדיוק ותשומת הלב שדורשת המתמטיקה​ כערך חיובי​, ובכך לטפח את מושג האחריות; לתת ביטוי לגוון הפואטי והמשחקי שבמתמטיקה, תוך שילוב מוזיקה ושירה. ובעיקר, הרבה אהבה.