כשמפריח הזיקוקין מחפש בנרות גפרור - יומן מסע של מחנך

2155
כשמפריח הזיקוקין מחפש בנרות גפרור - יומן מסע של מחנך

בס"ד

 

זהו. לפני כחודש הסתיימה השנה הראשונה שלי כמחנך. למה אפשר להמשיל אותה? למתאגרף שמגיע לסיבוב האחרון, חבול, מעוך ומרוט, פנס בעין אחת, מדמם וכל עולמו מתרכז לצלצול הגואל; או למפליג בשיט מופלא, שבולע בעיניו חוויות ומראות קסומים מארץ בוסרית וזרה ומתפלל בליבו: אלי אלי שלא ייגמר לעולם.

נראה שגם וגם.

אני זוכר שכמה ימים לפני שהתחלתי את שנתי הראשונה, נתקלתי בכמה יומני מסעות שרשמו מחנכים שרק נכנסו למקצועו ואיששו את נתוני משרד החינוך שמראים כי כמחצית מהמורים פורשים בחמש השנים הראשונות להוראה. כעבור עשור, עולה המספר ל–60%. 

כשנכנסתי בפעם הראשונה לכיתה, התרגשתי כמו ילד שעולה לראשונה על המתקן הכי מפחיד בלונה פארק: חוסר הוודאות סוחט ממך תערובת מטלטלת של פחד מצמית והתרגשות שכמו מצמיחה לך כנפיים. אתה מבין שזיכרון הרגעים הבאים של בציעת השדה החדש הזה ילכו איתך עד הסוף. 

אני רגיל לסמינריונים. להפרחת זיקוקין. להעפת פצצות תאורה. אתה מגיע, עושה את ה"וואן מן שואו" שלך והולך לצנן את זיעת המאמץ בשוטף שלושים. והנה, במציאות החדשה בתור מחנך, אתה מגלה ש"עקיצות" עובדות על יתושים ושהתלמידים שמסתכלים עליך מלמטה, מחכים למשהו אחר. אין לאן לברוח. עשית קסמים? הפנטת את כולם? איזה תותח אתה. עכשיו לך תעשה את זה עוד מאות פעמים.  עם אותם תלמידים.

 

מחנך.
בהתחלה גלגלתי את המילה הזו על הלשון כמו מופלטה מהבילה ונוטפת דבש. אני מחנך. מנהיג. מנהל הכיתה. מורה דרך. הקולומובס של יותר משישים זוגות עיניים. אחרי שהמסך ירד לראשונה והכנסתי את הצ'ופר הראשון שקיבלתי מבית הספר לארון, לאט לאט אזל הדבש מהמופלטה, שהספיקה בינתיים להצטנן ופתאום המילה מחנך ניצבה מולי במלא הדרה המפחיד, מלווה בצל שחור, ענק ומאיים: מחנך. אני? מה זאת אומרת? הרי אני, אלוקים ואשתי יודעים כמה שאני לא מושלם, אז איך אני רוצה לחנך עולמות אחרים - אם את העולם שלי עדיין לא סיימתי; כמאמר המפורסם של ה"חפץ חיים" על כך שבהתחלה רצה לשנות את העולם, אחר כך את עירו ולבסוף הבין שינסה קודם לשנות את עצמו.

האם אני מודע להשלכות לכך שמעכשיו, בכל מקום על פני הגלובוס, חליפת המחנך תלך איתי לכל מקום - בקיץ, בחורף, בחופש?

בהתחלה הרגשתי שחליפת המחנך הייתה תפורה עליי בדיוק. אחרי שסיימתי להסתכל עליה מכל הכיוונים ולבשתי אותה, הרגשתי איך היא הולכת, תופחת ונהיית כבדה כחליפת אבירים של ימי הביניים. מספקת, עוצמתית. מפחידה.

 

התחושות בתחילת ההוראה - תערובת מטלטלת של פחד מצמית והתרגשות שכמו מצמיחה לך כנפיים.

 

סיכון מחושב
ההפלגה החלה, משפריצה לי נתזי רגעים. חלקם מרגשים, מעוררי השראה. חלקם  מתסכלים, סיזיפיים, "מורכבים". אחרים מלוחים, שנכנסו לי לתוך העיניים. כולם מזינים את החיידק החינוכי שלי בחומר שאין לתאר במילים.

הרגע המקודש הזה, בו שישים זוגות עיניים מסתכלות עליך בצפייה ומחכות למוצא פיך. הנה נעמד לו מדריך הסמינריונים, מצפה לתשואות בלונים ונצנצים ובמקום זה נתקל בשלט: "הכניסה לפצצות תאורה אסורה", חכה, עוד לא עשית כלום. אנחנו מאמינים בבישול איטי ועמוק, אחרת זה עלול להישרף.

 

בכוסו בכיסו ובכעסו.
גיליתי שהמכ"ם בקריה הוא צעצוע לעומת חושיהם הבריאים של התלמידים, שקולטים ומבינים הכול. נטולי תואר וטייטלים, אך אין כמוהם בכדי לשקף לך את השקעתך באופן תמידי:

רוצה לזכות באמונם? תעבוד הכי קשה שאתה יכול. ואח"כ? תשקיע יותר. כמה? אם אתה  שואל, כנראה שלא הבנת כלום.

עוד גיליתי שמחנך ניכר בכוס הקפה שלו: כמה נוחות הוא מחפש והאם כוס הקפה שלו תישאר בסוף קרה. כי הרי בדיוק מתי שניסית ללגום את השלוק הבא, היה לך עוד משהו חשוב לומר לעוד תלמיד, שבדיוק הגיע ומבחינתו אתה עכשיו הכתובת לכל בעיותיו. אז חכה להפסקה הבאה. ותתפלל שאין לך תורנות.

בכיסו - אל תתמחר ותחכה להחזרים וקבלות עבור כל השקעה שלך. בניגוד לאסדות נפט, כאן לזהב אין דד ליין והוא גם לא ממהר לשום מקום. רוצה להשקיע? תפדאל. לך על זה עם כל הלב. חשבונות תעשה במכולת. 

ובכעסו - מחנך מעיר אלפי הערות. מילותיי יכולות מצד אחד להיות מזור לנפש צמאה ולהציל חיים כפשוטו ומצד שני - להיות חצי רעל או סכינים. הדיוק אקוטי. הסיכון לפציעה וחבלה שלא במתכוון, שתלמיד ייקח את המילים שלי הלאה ויפרש אותן לא נכון - קיים תמיד. ואם כבר פגעת שלא לצורך: תהיה בן אדם ותתנצל. גיליתי שאין דבר שהתלמידים מעריכים יותר מאשר מחנך שמראה להם שהוא אנושי: זוהי שעתה היפה של האמת. זוהי שעתו היפה של המחנך. של האדם.

 

אפילוג
ההפלגה הסתיימה. רק תנו לי קצת אוויר, חודשיים שבהם אני נסגר לשיפוצים ומיד להפלגה הבאה. נראה לי שהתמכרתי.  

 

מוקדש לאמי שתחי', המורה הניה הרש, שהייתה מחנכת למשך יותר מ30 שנה ורק השנה הבנתי באמת מה עשתה.

--

פורסם לראשונה ב'עולם קטן'.

הדפסת סיפור זה
אבינועם הרש

חבר מערכת 'הגיע זמן חינוך'. עורך אתר החמ"ד לנוער - מנהל החינוך הדתי. משרד החינוך. מחנך, רכז תקשוב ומדריך 'אמירים' - כתיבה יוצרת. כותב במדור 'יזמות חינוכית' ב'הד החינוך'. כותב מזה שנים פובליציסטיקה חינוכית במגוון במות כגון: 'עולם קטן'. 'NRG יהדות', 'ערוץ 7' וכו. מנחה סמינריונים וסדנאות לנוער אודות ההתמודדות בגיל ההתבגרות נוכח אתגרי המאה ה-21 ומעביר שיחות בנושא. מפתח מיזם 'קטנה ברשת' - שימוש בסרטונים לאנשי חינוך.