להתחבר למאה ה-21
מה אנחנו רוצים עבור הילדים שלנו? שהם יצליחו, ושהם יהיו מאושרים. מתברר שזה אותו הדבר. האורחת שלנו להיום היא פרופ' ענת שושני, המנהלת האקדמית של מרכז מיטיב לפסיכולוגיה חיובית באוניברסיטת רייכמן.
"פסיכולוגיה חיובית זה דבר שהעולם לא הכיר, שלא היה לזה שם לפחות, ב-30 השנים האחרונות. זוהי מגמה בפסיכולוגיה שהתחילה בסוף שנות ה-90 ועוסקת בגורמים שמנבאים אושר. במשך אלפי שנים עסקו באושר: אושר אנושי, פילוסופים, אנשי דת, אבל כתחום מחקר כמעט ולא חקרו את זה כי התמקדו בעיקר בדיכאון, בחרדה, בבעיות, במצוקות שיש לאנשים – ולהיות מאושר זה נשמע קצת פריוולגיה לאורך השנים."
"אז באמת הרבה מאוד שנים חשבו שיש עולם קוגנטיבי ויש עולם רגשי, ועולם בית הספר קשור למיומנויות קוגניטיביות ולימודיות – ילדים צריכים ללמוד טוב, להכין שיעורים, להיבחן במבחנים, להוציא את המקסימום שלהם ולהצליח בחיים. זו הייתה התפיסה. האם האלמנטים הרגשיים קשורים לאלמנטים הלימודיים? זה לא תמיד היה מובן מאליו. היום יודעים שיש קשר הדוק בין העולם הרגשי של הילדים לעולם הלימודי והעולם הקונגיטיבי שלהם. כשילד מוטרד, חרד, מפחד, עם דימוי עצמי נמוך, הוא לא ישיג את המקסימום שלו. הוא לא יהיה במיטבו."
"דבר ראשון, כשחושבים על מתמטיקה, יש הרבה משקל בתפיסת העתיד של ילדים, כי מה הורים חושבים? שאם ילד יהיה טוב במתמטיקה הוא יצליח בחיים, ואם הוא ייכשל במתמטיקה הוא לא יצליח בחיים. היום חושבים את זה גם לגבי אנגלית. אגב, יש צדק מסוים בתפיסה הזאת: אנחנו יודעים ממחקרים שבגרויות בתחומים של מתמטיקה, מדעים מדויקים ואנגלית מנבאות בצורה די מעניינת את המשך החיים, את הקריירות, גם בגיל 25 ו-30.
"אז יכול להיות שהתפיסה הזו מוצדקת, אבל מגילים מאוד צעירים הורים מאוד מוטרדים ונלחצים מהמקצועות הללו ומלחיצים את הילדים. 'הכנת שיעורים במתמטיקה? לא הכנת? התכוננת למבחן?' והילדים מתחילים למצמץ בדאגה ובחרדה ולהתחבא מההורים כשהם לא הכינו שיעורים במתמטיקה, כי הם יודעים שאם הם יצליחו בחיים ויתקבלו לאוניברסיטת הרווארד – וילדים היום יודעים מה זה הרווארד – ואם הם לא יצליחו במתמטיקה הם תופסים את עצמם קצת פחות טובים."
"הדבר הזה נקרא בפסיכולוגיה 'חשיבה מתפתחת' (Growth mindset). יש ילדים שיש להם חשיבה מתפתחת לגבי היכולות שלהם, בעיקר בהקשר של מתמטיקה, שהתחום הזה נחקר, ויש ילדים שיש להם חשיבה מקובעת (Fixed mindset) שמאמינים שהיכולות המתמטיות שלהם מולדות. התפיסות האלה מתעצבות מאוד מהר, איפשהו בכיתה ד'-ה' בבית הספר היסודי, כשהם נתקלים בשברים בפעם הראשונה. והתפיסות האלה מאוד מעצבות אחר כך את תהליכי הלמידה.
"במתמטיקה יש הרבה מאוד אתגר. צריך הרבה מאוד יכולת להתמודד עם עמימות, צריך יכולת להתמודד עם חומרים חדשים כל הזמן – התחושה שנולדתי עם כישרון, יכולת מולדת למתמטיקה, מאפשרת לי להתמודד עם זה, גם אם קשה לי. אלו שלא חושבים שהם מסוגלים יכולים אולי להתמודד עם זה אחרת, ולא משקיעים באותה צורה באותם אתגרים. אנחנו יודעים שזה מאוד קריטי. אבל אין איזשהו גן מתמטי. רק לחמישה אחוזים מהילדים באמת יהיה איזשהו קושי או אתגר עם מתמטיקה, ואלו הילדים שסובלים אולי מדיסקלקוליה, קשיים עם מספרים. מרבית הילדים יכולים להצליח מאוד במתמטיקה עם התשתית הרגשית הנכונה והתשתית הלימודית הנכונה."
"חקרנו את הילדים האלה, הילדים בכיתות המצוינות. המציאות מראה את ההפך לגמרי, שהילדים האלו הם ילדים שמסוגלים לעשות הרבה מאוד דברים ביחד, ורואים שאלו ילדים שהם חברותיים מאוד, עושים גם הרבה דברים כמו פעילים ספורטיבית ופעילים במספר חוגים אחר הצוהריים. אלה ילדים שמספיקים יותר לאורך היום כי התשתית הרגשית שלהם מאפשרת להם להתמודד עם הרבה אתגרים ועם הרבה משימות בו זמנית. הם ילדים מסודרים יותר, הם מכינים יותר שיעורים, הם נמצאים פחות ברשתות החברתיות, אבל נמצאים יותר מול המחשב בדברים אחרים – לפעמים במשחקי וידיאו עם חברים ולפעמים לומדים יותר מול המחשב."
"מה אנחנו רוצים מילדים בסך הכול, כשהם מסיימים את מערכת הלימוד? אנחנו רוצים שהם יצאו ילדים מאמינים בעצמם, מאמינים באנשים אחרים, מסוגלים עם תפיסת יכולת, עם יכולת למידה עצמית, אוטודידקטית, ללמוד תחומים חדשים, ועם תחושת מסוגלות מאוד גדולה. אני חושבת שזה האור והשמש לילדים, ככה משקים ילדים. בונים ביטחון, בונים תחושת מסוגלות, בונים אהבה עצמית ואהבת האחר – וכשילדים מגיעים עם כל הצידה הזו בתרמיל להמשך החיים, לגיל שמונה-עשרה, לשירות הצבאי, לאקדמיה, יש להם באמת יכולת נפשית להתמודד עם הרבה מאוד דברים: להתמודד עם מקצועות מורכבים, להתמודד עם אינטריגות במקומות עבודה, להתמודד עם הרבה מאוד מבחנים באקדמיה.
"כלומר, אנחנו מדברים כאן על איכויות רגשיות, חברתיות, להיות בקשר, להבין את עצמי, להתמודד עם אתגרים, להרגיש מסוגל.ת, לא לפחד מכישלון. הרבה מאוד מיומנויות שבסופו של דבר יוצרים בני אדם בשלים, חזקים, אולי רגישים ואינטליגנטים רגשית, ועוד כל מיני דברים שאחר כך מאפשרים להם לצמוח ולהתפתח במקומות נוספים ובמסגרות נוספות."
"אני חושבת שמעניין לבחון את זה בכל מיני ממדים. גם כשמדברים על עצמאות, גם על אושר, גם על יצירתיות, על כל מיני ממדים שמנבאים אחר כך תפקוד טוב בהמשך. אז כשמסתכלים באמת על עצמאות ועל ילדים יפנים, אז הם הרבה יותר עצמאיים מהילד הישראלי הטיפוסי. הם גם יותר ממושמעים וצייתנים בבית הספר, הם משננים חומר לימודי בקפידה, הם נותנים הרבה מאוד כבוד למורים שלהם."
"אני חושבת שמדובר פה באוריינטציה לימודית מאוד חזקה. מכינים אותם מגיל מאוד צעיר ללימודי המשך, ללימודים האקדמיים. הם יודעים שמבחני הכניסה יעצבו את כל גורלם ועתידם, ומגיל מאוד צעיר משקיעים בלמידה. ויחד עם זה, כשהילדים מבינים שזו אחריות שלהם, שהעתיד שלהם טמון בחיי היומיום שלהם ובהרגלים שלהם, בבחירות שלהם, באמת יש כאן גם חרדה מאוד גדולה וגם עצמאות מאוד גדולה של ילדים. הם יכולים ללכת שעות למסגרות מאוד רחוקות, הם יכולים להכין שיעורי בית לא כי מבקשים מהם, אלא כי כל תפיסת העתיד שלהם מושתתת על אותו תהליך למידה. מצד שני, כשבודקים את רמות האושר של ילדים ביפן, ילדים יפנים לא יותר מאושרים מילדים בישראל, ישראל מדורגת מאוד גבוה בדירוגי אושר של ילדים ושל מבוגרים."
"אפילו תפסנו את המקום הרביעי בדו"ח האושר העולמי השנה בקרב מבוגרים. בקטגוריית הילדים אנחנו נמצאים תמיד בעשירייה הפותחת בעולם. אולי זה הצד השני של המטבע. זה נכון שהילדים היפנים אולי תופסים את דירוגי מבחני פיז"ה במקומות הראשונים כבר שנים, אבל ילדים בישראל הם חשובים מאוד להורים שלהם. חשוב להורים לגדל פה ילדים מאושרים, ויש כאן הרבה יותר חיוניות וספונטניות. לילדים כאן יש הרבה חופש, הרבה בחירה מה לעשות בשעות אחר הצוהריים שלהם, יש ביטחון מאוד גבוה ברחוב – לא מפחדים לשלוח ילדים לגן השעשועים בגילים מסוימים."
"אנחנו דווקא רואים אנשים בישראל וילדים בישראל מתאמצים לגבי הרבה מאוד דברים, ולא סתם אחרי הצבא אתה רואה את הסטארטאפים הכי מוצלחים בישראל בהשוואה עולמית. כלומר, אנשים שמקבלים אחריות על חיים של אנשים, אנשים שמתאמצים מאוד. ילדים מתאמצים פה בחוגים ובפעילויות ספורטיביות ובדברים שחשובים להם. אולי אנחנו מבלבלים קצת בין עצמאות ובין חופש. החופש לבחור במה להשקיע. וכשילדים בוחרים כאן, יש להם הרבה חופש בחירה."
"עשיתי מחקר גדול לא מזמן על חוגים של ילדים. שאלתי ילדים: 'עד כמה בחרתם את החוג שלכם? כמה שנים אתם נמצאים בחוג הזה? כמה אתם אוהבים אותו?' דבר ראשון שלמדתי זה שילדים מחליפים הרבה מאוד חוגים. כן גיליתי שכשילדים בחרו חוג ונשארו שם ארבע שנים ויותר, יש שם ניבוי מאוד חזק אחר כך לציונים שלהם ולרווחה הנפשית שלהם. ולכן כשילד בוחר את מה שהוא רוצה לעסוק בו ולהשקיע בו את מרב הלהט והעניין שלו, אנחנו רואים באמת למידה מתוך אותו תהליך, של כישורים מאוד משמעותיים להמשך החיים.
"בבית הספר אין הרבה בחירה בישראל. יש אולי בחירה של מגמות בשלבים מסוימים, אבל ילדים לא מעצבים את תהליך הלמידה שלהם. הם גם לא תמיד אקטיביים מאוד בעיצוב תוכנית הלימודים, פרויקטים, וההרגשה שלי שאפשר לתת להם הרבה יותר בחירה כדי שהלהט הזה והעניין – גם במתמטיקה – יישמר. וחלק מהדברים שאנחנו עושים בשיתוף פעולה עם קרן טראמפ זה באמת להגביר את העניין והרלוונטיות של מתמטיקה לילדים ולחבר לעולמם."
איך חופש הבחירה קשור להצלחה של ילדי המצוינות, ואילו מסקנות יכולה להסיק מכך מערכת החינוך? תצפו ותגלו.
לקריאת דו"ח המחקר של פרופ' שושני, "לבחור במצוינות".
