להקשיב לשטח
קצב החיים שלנו מהיר מאד, רעשי הרקע והסחות הדעת הם אינסופיים, והדבר משתקף כמובן גם במערכת החינוך. משפטים כמו "צריך להספיק את החומר" ו"חייבים לעמוד בקצב" הם חלק בלתי נפרד מהיומיום שלנו כאנשי חינוך. למצב הזה יש מחירים - סטרס, התמכרות למסכים, חרדה, דיכאון ואפילו אלימות. אנחנו, כנשות ואנשי חינוך מכירים אותם מקרוב, ויודעים שההתמודדות איתם מורכבת ומאתגרת. אבל היום אני רוצה להציע לנסות משהו אחר - תרגיל בהתבוננות.
בעולם שכולו רעשי רקע, הסחות דעת, לחץ, שחיקה ואלימות גואה, היכולת להקשיב לעצמי ולהתייחס לסובבים אותי הולכת ופוחתת. התגובות שלנו לנעשה במרחב הציבורי הופכות הישרדותיות. במערכת החינוך, זה אף בולט יותר.
במערכת החינוך וגם באקדמיה, אנחנו רגילים שמפנים אותנו כלומדים אל כל מה שמתקיים מחוץ לנו. למעשה, בתהליך הלמידה בכיתה אנחנו דורשים מהתלמידים להתעלם ממה שקורה בסביבה ובגוף שלהם, וללמוד על משהו חיצוני להם – אם זה שיר של לאה גולדברג, האקלים במצרים או משוואה ריבועית.
הפדגוגיה המתבוננת מבקשת לשבור את התבנית הזו ולהציע פרקטיקה משלימה שמתחילה בעצירה, הקשבה ונוכחות. ההתבוננות היא השתהות לצורך השתאות, האטה של הקצב והתמקדות בנוכחות ברגע, שתאפשר תשומת-לב לרגשות, מחשבות ותחושות הגוף, כדי לקלוט את הנעשה לא רק סביבי אלא גם בתוכי.
בפדגוגיה מתבוננת, השיעור יתחיל מחוויית הגוף, ממה שהוא מעורר בי, מרגשות, בתהליך הזה המורה יכולה לשאול - איפה בגוף אתם מרגישים את הנושא שאותו לומדים? אילו צבעים עולים בדמיון כשאתם שומעים את המילים? אילו זיכרונות, דמיונות ואסוציאציות עולים בכם?
פדגוגיה מתבוננת לא מחליפה פדגוגיות אחרות, אלא משלימה אותן, והתוספת המשמעותית שהיא מביאה היא של הרלוונטיות, שמשכללת ומעצימה את הלמידה. ברגע שמשהו הופך רלוונטי לעולמי הפנימי, ברגע שמתאפשר לי להרגיש את החומר בחושים שלי, להרגיש איפה בגוף הוא מתחבר אלי - קל לי יותר ללמוד ולזכור אותו. הוא כבר לא משהו חיצוני שאני צריכה לקבל על עצמי, אלא חלק ממני.
המורה, ברגע הזה, לא באה להעביר ידע, לא רק מנחה במה להתבונן, אלא מאפשרת את העצירה הזאת ומכוונת את התלמידים לחדד את החושים. מכאן - התחושות, הזיכרונות והמחשבות, מגיעים בעצמם.
בכל תחום לימודים יש מקום לתרגול פדגוגיה מתבוננת. דווקא בתחומים שתלמידים מתקשים להתחבר אליהם רגשית כמו מדעים מדויקים, זה כלי שמאפשר עוגן לחיבור מכיוון לא צפוי.
בכימיה אפשר להתמקד בריחות ובצבעים של החומרים, ובתחושות שהם מעוררים בנו, אפשר להתבונן במבנה של המולקולות ולדמיין לאילו מבנים בעולם סביבנו זה קשור. במדעים, אפשר ואפילו הכרחי, לעצור ולהתבונן בטבע, במזג האוויר, למשש את העלים, הענפים והפרחים. בלימוד משוואות במתמטיקה, הייתי מתחילה מהמילים "משוואה" ו"איזון" ומציעה לתלמידים לגלם אותן עם הגוף, או לצאת לחצר ולמצוא איזונים כמו נדנדות, חבלים או אבנים ומקלות.
ההתבוננות מאפשרת קונקרטיזציה של החומר הנלמד, משהו שהופך אותו ממופשט למוחשי, ותורם להבנה מעמיקה יותר. עצם החוויה של ההתבוננות מרגיעה. בעיקר תלמידים שהנושאים הללו מעוררים בהם חרדה ויכולת ההקשבה והלימוד שלהם נפגעת בשל כך. ההתבוננות משקיטה את החרדה, ומכינה להבנה מעמיקה של הנושא ולשלב הטכני של התרגיל.
בהוראה לגיל הרך – זה כמובן הרבה יותר קל וגם מאד אפקטיבי. הרבה פעמים אנחנו מעריכים עודף של גירויים – מוזיקת רקע, דפי צביעה, צעצועים ומשחקים והקראת סיפורים. ההתבוננות מציעה משהו אחר – שקט, שימוש בכל החושים כדי לחוות את מה שקורה סביב, ליהנות מפלא הבריאה, להריח, למשש, לעצום עיניים ולטעום. את כל אלה אפשר לעשות רק אם עוצרים. אי אפשר לשמוע את הרוח מנשבת בענפים אם המורה או הגננת מדברת כל הזמן על רקע הצלילים. חייבים להתמסר לרגע ולתת לדמיון להפליג.
התבוננות אפשר ליישם בכל מיני דרכים, ואין צורך בהכרח בהנחיה חיצונית
אבל עוד הרבה לפני התרומה לפן הלימודי – הפדגוגיה המתבוננת היא כלי נגיש ויעיל לפיתוח הרגשי, ולטיפוח אמפתיה יצירתיות וקשב, שהם בסיס הכרחי ללמידה. קל להבין כיצד התבוננות תורמת לריכוז, אבל מחקרים מראים שהיא גם תורמת לחוסן הנפשי של תלמידים ומורים כאחד. ההתבוננות חיה כאן ועכשיו – מה אני רואה, שומעת, ממששת, מרגישה. מתוך אלה הרבה יותר קל להקשיב, לנשום, ולפעול בחמלה, ולא באוטומטיות.
בדיוק מהסיבה הזאת, התבוננות היא כלי יעיל גם בהתמודדות עם אלימות - בספר "פדגוגיה מתבוננת ותיקון עולם" – מתארות הכותבות שירי בר, שירי לוינס ומיכל לוי-קרן אירוע של ריב בין שני תלמידים שהגיע גם לאלימות – מקרה שלצערנו מתרחש בבתי הספר כמעט בכל יום.
הן מתארות את המחקר שערכו, ובו מורה מתארת כיצד היא משתמשת בהתבוננות קודם כל עבור עצמה – כדי להרגיע את עצמה, למקד את עצמה בתחושות שעולות ממנה ולא להגיב באופן אוטומטי. בהמשך היא מציעה גם לתלמידים לעשות את אותו תהליך, ודרכו למעשה מרגיעה את הרוחות ופותרת את הקונפליקט.
להבדיל מיוגה או מדיטציה, שהן צורות של התבוננות שדורשות לימוד, התבוננות אפשר ליישם בכל מיני דרכים, ואין צורך בהכרח בהנחיה חיצונית. אפשר ליישם התבוננות בשיטוט בטבע או ברחוב, בכתיבת יומן רפלקטיבי, בקריאת שירה, בעבודה עם הגוף ועוד. הקסם שבהתבוננות הוא שכל אדם יכול ליישם אותה בדרך הנוחה לו. צריך להבין את העקרונות ואח"כ פשוט להתנסות ולתרגל שוב ושוב.
אין ספק שאימוץ פרקטיקות של פדגוגיה מתבוננת דורש משאבי זמן, ובסופו של דבר הזמן שלנו מוגבל והמלאכה באמת מרובה. ועם זאת, אני מאמינה שזו אשליה לחשוב שאפשר לעסוק רק בלהספיק חומר. לפעמים נדמה לנו שלמדנו או שלימדנו, אבל המהירות מייצרת תוצר שטחי, והרעש החיצוני מייצר בעיות משמעת, שהתמודדות איתן היא בזבוז הזמן האמיתי. פדגוגיה מתבוננת היא השקעה שמאפשרת חוויה ומשמעות ומייצרת למידת עומק. וחשוב מזה - הפדגוגיה המתבוננות מביאה רווחה נפשית ושלומות (well being) ללומדים ולמלמדים.
***
הכותבת היא מעורכות הספר "פדגוגיה מתבוננת ותיקון עולם", המאגד מבחר מאמרים של נשות ואנשי חינוך על התבוננות בהוראה. הספר פורש קשת של פרקטיקות המיישמות התבוננות במעשה החינוכי. המאמרים ממחישים את היתרונות הצומחים מתוך למידה המפעילה את הגוף, את החושים, את הרגש, את הדמיון ואת הרוח. עורכות: לילך ניישטט-בורנשטיין ונטע בר יוסף-פז, הוצאת הקיבוץ המאוחד ומכון מופ"ת.
