להקשיב לשטח
תרבות הצילום והתיעוד השולטת ברשתות החברתיות, ובעיקר באינסטגרם ובטיקטוק, מעסיקה יותר ויותר את המתבגרות. האתגר היומיומי הוא סביב העלאת תמונות גוף מושלמות, מעניינות ומסקרנות על רקע נופים מיוחדים. החשיפה המתמדת לדימויי גוף כמעט בלתי מושגים מעצבת תודעה נוקשה, שיותר קרובה לאידאלי ופחות לממשי. במצב זה אין מרחב לקבלת הגוף כפי שהוא, לשונות ולרב גוניות, ואין מספיק תזכורת לאמת, ולכך שאותה משפיענית רשת אינה נראית במציאות כפי שהיא נראית בצילום.
מה ההשלכות של העיסוק האינטנסיבי בנראות - בפנים, בממדי הגוף ובתמונה המעוצבת והמוקפדת?
הצורך בהתפעלות, בקבלת לייקים, בעיסוק הרב במספר העוקבים ועוד, מקבלים חשיבות רבה בעיקר בגיל ההתבגרות. משמעות קבוצת השווים, הרצון לשייכות, לקבל הערכה, "להיות מקובל.ת" - כל אלה מהווים משתנה מכריע בבחירה מה לעשות ואיך. החיים ברשתות החברתיות, ובתוכם הפערים והאכזבות, גורמים לפגיעה בדימוי גוף, בהערכה עצמית, בביטחון עצמי ולעיתים גם פגיעה בתפישת המסוגלות עד לרמה של כרסום בתפקוד היומי בתחומי חיים שונים. יותר ויותר ברורות ההשלכות הרגשיות של התבגרות בתוך מציאות מתעתעת, זו שבה מוקדשים מאמצים ומשאבים רבים להציג ולהדגים תמונה יפה ומושלמת ככל האפשר.
בסקר שנערך על ידי מכון גיאוקרטוגרפיה לפני כחודש בקרב 404 בני נוער בגילאי 12-18, נמצא שכ-70% מבני הנוער בישראל מצהירים שהם היו מעוניינים לשנות מאפיין מסוים בגופם. כ-68% מבני הנוער בישראל מעידים שחשוב להם לעסוק באופן יומי בנראות שלהם ושל הגוף שלהם.
הסקר שנערך עבור ויצו, לרגל "יום הנערה" שהתקיים בשיתוף הפקולטה לייעוץ, לטיפול ולתמיכה חינוכית בבית ברל, מעיד שוב כי התפיסות של נערות ונערים לגבי גופן.ם משפיעות על הדימוי העצמי והמעמד החברתי. לרוב, בנות יותר רגישות למראה החיצוני מבנים, משקיעות מאמצים לשיפור מתמיד של המראה החיצוני ועסוקות ללא הרף במבט החיצוני והביקורתי על עצמן. למאמצים אלה יש מחיר רגשי עמוק.
סימפטומים דיכאוניים, החמרה בהפרעות קשב וריכוז, עלייה בעוצמת חרדה, התנהגויות אובססיביות, התמכרויות, הפרעות אכילה - במרפאות הציבוריות ובקליניקות הפרטיות יש ביטויים ברורים לטווח רחב של מצוקות רגשיות.
מאז תחילת הקורונה חלה עלייה בשכיחות התופעות וגם בעוצמתן, זאת לאור השהייה הרצופה בריבועי הזום שהדגישו את תווי הפנים ואפשרו הצצה למרחב הפרטי, בניגוד להעדפות המתבגרים.ות בשלב זה של חייהם.
עיסוק תמידי במבט החיצוני והביקורתי
המסרים החברתיים באמצעות התקשורת מדגישים את העיסוק במראה החיצוני, את הרזון כמראה נכסף ומועדף ואת ההתייחסות לגוף הנערה כחפץ. ככל שמסרים אלה מופנמים הם תורמים למצוקות רגשיות חריפות ולעיתים גם לפגיעות מיניות ולהפרעות אכילה.
חוץ מההורים, האחים והאחיות, שכמובן חייבים לתת תשומת לב למתבגרים בסביבתם, תפקידנו כאנשי חינוך קריטי אף הוא. זה מתחיל מהכשרת היועצות החינוכיות בבתי הספר, הכוללת בין היתר את הצורך החיוני לראות ולהתבונן בשפת הגוף ובביטויים ההתנהגותיים, בפרט במרחבים שקשה בהם לתת ביטוי מילולי למצוקות רגשיות.
וזה ממשיך בנו המורים. זוהי האחריות המקצועית והחברתית שלנו להתבונן ולפעול - ולזהות סימני מצוקה בקרב כל הנמצאים/ות במרחבים הפורמאליים והבלתי פורמאליים. חשוב שנימנע מ"עיוורון נפש", שנראה ונזהה את המנגינות גם במקום שחסרות מילים. מתפקידנו כאנשי חינוך להוביל לקידום וביסוס היכולות והמיומנויות לזיהוי מוקדם, ליצירת חיבורים מתאימים עם הפועלים בתחומי הייעוץ השונים, לשמירה על רצף בהתערבויות, בניית אמון, עבודה עם הורים והפניה לטיפול במקרים מתאימים.
אם נהיה נוכחים מקצועית נוכל למנוע התפתחות של מצבי קיצון. ערנות של כולנו תוכל להקל על התמודדות עם דימוי גוף אצל התלמידים, להגביר את המודעות לשקר המוצג ברשתות החברתיות, לווסת ולנרמל את המגוון הקיים בגוף, במראה ובחיצוניות. עלינו לעזור לתלמידים ולתלמידות שלנו לקבל ולאהוב את עצמם בתקופה מורכבת כל כך כמו גיל ההתבגרות.
