להקשיב לשטח
מה לא נאמר על תקופת "בין החגים" (סוכות עד פסח) - על ערכה של השגרה, על חשיבות השמירה על רצף הלימודים. לא פעם אנחנו מוצאים את עצמנו עייפים או משועממים מהשגרה, אבל חשוב לזכור: שגרה מכניסה רוגע ותחושה של יציבות וביטחון לחיים. רצף של שגרה מאפשר תהליכים משמעותיים, התפתחות וצמיחה. זה נכון לכולנו, וביתר שאת עבור אלה שהימים שלהם רצופים בחרדות. ילדים ונוער שעצם היציאה מהבית, האינטראקציות החברתיות מכל הסוגים – בבית הספר, בחוגים, במפגשים אחר הצהריים, בנסיעה באוטובוס, בקיוסק של בית הספר – מייצרים אצלם חרדה אמיתית, ולכאורה יעדיפו חופשים על שגרה.
אז נתחיל מהחדשות הטובות. התקופה שבין חגי תשרי לפסח, נובמבר עד אפריל, היא זמן נהדר לחשיפה הדרגתית ותרגול של התמודדות עם סיטואציות חברתיות. זו התקופה היחידה בשנה שמאפשרת עבודה אינטנסיבית, עם רצף, תנאים אופטימליים ליצר תהליכי שינוי – הן בכיתה והן ברמת הפרט. לכן נשתדל מאד לנצל תקופה זו לקיומן של קבוצות וסדנאות תהליכיות - למשל קבוצות העצמה חברתית, קבוצות CBT וסדנאות לחינוך חברתי.
בקבוצות ובסדנאות רקפת למערכת החינוך מתקיים מסע אישי שבו כל משתתף ומשתתפת חווים תהליך מדורג ומונחה מקצועית, עם המון מוכוונות, רגישות ואמפתיה. במרחב מוגן חברתית ובאווירה שבה השיפוטיות והביקורתיות מוגדרות "מחוץ לתחום", התלמידות והתלמידים מצליחים לקלף שכבה אחר שכבה בדרך לשינוי אישי, לעתים ממש בגדר משנה חיים. הם לומדים לספר על עצמם, על המשפחה שלהם, על ההרגשה והחוויות ממוסדות הלימוד בהם עברו מכיתה א' ואולי אפילו מהגן; הם יספרו על הפעם שבה הזמינו ילדים ליום ההולדת ואף אחד לא בא; על הפעם שבה המורה הושיבה לידם ילדה והיא לא הסכימה לשבת לצידם; על כל הפעמים שמצאו את עצמם בלי שותף להגשת עבודה בזוגות או על כל הפעמים שבחרו לא לנסות להשתלב כי שמעו שתופסים אותם כ"מוזרים".
מתוך התהליך האישי, נגזרים גם התהליכים הקבוצתיים: כל פעם שאחד המשתתפים אוזר אומץ ומספר חוויה, זה נותן כוח לאחרים להביא את שלהם. "גיליתי שאני לא לבד", אמרה לי נערה מתבגרת באחד המפגשים הראשונים. "במהלך היום אני כל כך הרבה עם עצמי שלא היה לי מושג שיש עוד שחשים כמוני". ההשתתפות בקבוצות תהליכיות אלו מייצרות תחושת שייכות ואפילו גאוות יחידה. מרחב בטוח שבו ניתן לעשות את המעבר מ"רק באתי להקשיב" ל"איזה כיף שיש את מי לשתף".
דרך התנסויות קטנות אך רציפות, צעד צעד, המרחב ניפתח ואיתו מגיעים גם הביטחון שנבנה בצעדים זעירים ממש, תחושת המסוגלות והרצון – להעז, לנסות, לעשות.
על ידי "סרגל מאמצים", כמו בחדר כושר. לאט לאט בונים ומפתחים את "השריר החברתי". צריך זמן כדי לתת לשריר להיבנות, בלי להיפצע או להגזים עם העומס. יצירה מדורגת של סיטואציות שמאפשרות יצירת אמון ותקשורת, ומכאן חוויה של הצלחה ומוכנות להתמודד גם עם אי הצלחה – ולהמשיך לנסות.
למשל, תרגיל בזוגות - "סמול טוק". תרגיל שניתן לבצע ברמות שונות. בתור התחלה, לתת משימה משותפת כמו ליצור רשימה של כמה שיותר מכנים משותפים בין כל שניים היושבים יחד. בהמשך, לתת נושא לשיחה כמו: "החוויות הכי כיפיות מהחופשה האחרונה" ובהמשך (והכי מאתגר) לא לתת נושא ולאפשר למשתתפים לבחור משהו לדבר עליו. כמה פשוט, לכאורה.
כי עבור מי שמרגיש שהוא לא יודע לנהל שיח, שאין לו על מה לדבר, שהוא "מוזר" ולא מעניין אף אחד, ה"סמול טוק" הוא משימה שמעלה את הסומק לפנים. לעיתים הם ישבו אחד מול השני ופשוט ישתקו. ישפילו מבט ויחכו שזה יגמר. פשוט כך. וזה בסדר. כי כמו שאמרנו – צריך לחזק את השריר בהדרגתיות.
ככל שהזמן עובר והקבוצה מתגבשת, מגלים כי יש הרבה במשותף בין המשתתפים – בעיקר חששות ופחדים, עכבות ומחסומים שפתאום הולכים ונפתחים. בצעדים קטנים ובטוחים נוצרות חברויות. אין יותר מרגש מלשמוע על משתתפים בקבוצה שהתגבשו ונפגשים אחה"צ, ביוזמתם, כי בא להם.
כלי נוסף ובלתי נפרד מהקבוצות שלנו הוא הכדור - כדור גדול, רך וצבעוני. כזה שיכול לעוף גבוה ולעולם לא לפגוע. כזה שמביא קלילות, צבע וצחוק לקבוצה. עם הכדור ניתן לשחק "21" - משחק מסירות עם 2 כללים. לא תופסים אלא הודפים ואסור שיפול על הרצפה. בהתחלה נראה שכל אחד מרוכז בעצמו. אין קשר עין בין המשתתפים. יש המון מבוכה וחששות. הכדור נופל שוב ושוב. אבל מסבב לסבב וממפגש למפגש – משתפרים, והצחוק מתגלגל באוויר. כי אין מנצחים ומפסידים. אנחנו קבוצה. קבוצת שייכות שחולקת תחושות וחששות – ולאט לאט גם הצלחות.
אז זה הזמן - בין חגי תשרי לפסח, להתחיל תהליכים משמעותיים שילוו אותנו תקופה, ברצף, ויאפשרו שינוי עומק, מהותי ואמיתי - שיישאר. בצעדים קטנים אך גדולים. צעדים משני חיים.
התכניות הפסיכו-חינוכיות של עמותת רקפת נועדו לאפשר צמצום פערים בפן החברתי-רגשי ושיפור האקלים הכיתתי והבית ספרי.
