לקדם מצוינות
אנחנו יכולים לעשות רבות כדי לעצב את האופי של ילדינו בחיק המשפחה. כאן מונחים היסודות. ההשפעה החברתית של ההורה נוכחת מתחילת הדרך, ונמשכת לאורך כל שנות ההתפתחות של הילד. הקשר הרגשי ביניכם ובין ילדיכם מעמיק את השפעת הערכים והדוגמה שאתם מעניקים. הורים נמצאים גם בעמדה ייחודית המאפשרת להם להקיף את ילדיהם במסורת רוחנית שמספקת תמונת עולם, משמעות וסיבה לניהול חיים טובים.
אבל גם לבתי הספר יש חשיבות. חשבו כמה שעות הילדים מבלים כל שבוע בבית הספר בקשר עם המורים, המאמנים, החברים; בקליטת מסרים ובצפייה בדוגמאות, אשר אתם מקווים שיקדמו את הטוֹבוּת והכבוד שלהם אבל למרבה הצער, במקרים רבים, הם אינם עושים זאת. מדי יום הילדים נחשפים לכמות אדירה של מגעים בינאישיים, והניסיון בבית הספר עולה כמה מונים על ההתנסויות בבית. לכן, כשחושבים מה בעצם משפיע על ההתפתחות הערכית של הילדים, מתברר כי איכות החינוך שהם מקבלים בבית הספר היא בעלת חשיבות גדולה. אתם רוצים שההתרחשויות בבית הספר יתמכו, לא יערערו, במה שאתם מנסים ללמד בבית.
הבה נבחן כיצד בתי ספר ברחבי המדינה, ברמות השונות של החינוך, מטפחים טוֹבוּת, כבוד, אומץ, יושר ומידות חשובות אחרות. בבתי ספר המתבססים על חינוך אופי מידות אלה מעוצבות, נדונות, מככבות ומיושמות מעשה יום ביומו - החל מהדוגמאות והאכפתיות של המבוגרים עד היחסים שבין התלמידים, ההתמודדות עם משמעת וסכסוכים, תוכן הלימודים, תהליך ההוראה, רמת הדרישות הלימודיות, האתוס הסביבתי והשותפות עם ההורים. חינוך אופי הוא כל מה שקורה בבית הספר. כל ילד, כל הורה, זכאי לבית ספר שבו הילדים ילמדו להיות גם חכמים וגם טובים.
לפני שבריונות הפכה לבעיה לאומית, בית הספר היסודי הנרי וינקלמן בשיקגו היה מסוג בתי הספר שתרבותם טיפחה בקלות רבה מאוד אכזריות בין ילדים. השפלות הדדיות וקרבות בין תלמידים היו בבחינת בעיה קבועה. הילדים "התחכמו" למורים ולמבוגרים אחרים בבניין, ואמרו, "אני לא חייב להקשיב לך!" בית הספר שירת קהילה מגוונת באופן יוצא דופן. במשפחות התלמידים דיברו יותר מ‑40 שפות שונות - אירית, איטלקית, שפות אסיאתיות, אנגלית, ברזילאית, מקסיקנית, הודית, פקיסטנית, יוונית. היתה גם רמת שונות כלכלית גבוהה מאוד. היו ילדים שהגיעו מבתים שנתמכו על ידי הרווחה, ואחרים הגיעו לבית הספר בלימוזינות.
רמת הציונים בבית הספר היתה טובה, מעל הנורמה. הבעיה התמקדה בהתנהגות התלמידים. המנהלת והצוות החליטו כי כדי להתמודד עם הנושא ביעילות הם חייבים לאמץ תוכנית בית ספרית לחינוך אופי. בתחילת שנת הלימודים הם השיקו פרויקט תחת השם "בואו נהיה אדיבים, בואו נגלה אכפתיות".
ביקרתי בבית הספר שלוש שנים מאוחר יותר. בשלב זה, יוזמת חינוך האופי של בית הספר כבר זכתה בפרס של אזור שיקגו. כשנכנסתי לאולם הכניסה של בית הספר, הדבר הראשון שראיתי היה מיצג ענקי המגדיר אדיבות ואכפתיות במונחים ברורים ומוחשיים שניתנים לזיהוי בבית הספר. "אדיבות" הוגדרה כ‑(1) להגיד בבקשה, תודה, ברוך הבא וסליחה; (2) להיות מאזין טוב; (3) לחכות לתורך; (4) להתנהג בנימוס בכל מקום; (5) לדון בבעיות. "אכפתיות" הוגדרה כ‑(1) שיתוף; (2) כבוד לרגשות הזולת; (3) ציות להוראות; (4) עבודה בשיתוף פעולה; (5) חברוּת טובה. זה היה צעד גדול לקראת יצירת תרבות בית ספרית אחידה המתבססת על נורמות ברורות ונשענת על דוגמאות של התנהגויות שכל אחד יכול להבין.
לאחר מכן הגיע האתגר הגדול: איך לממש את הציפיות החדשות בכל כיתה. ביום הלימודים הראשון המורים שאלו את התלמידים, "אילו חוקים נחוצים לנו כדי שנוכל להראות יותר אדיבות ואכפתיות בכיתה?" בדרך זו הילדים למדו להתייחס לחוקים כאל ביטויים של משהו עמוק יותר - ערכים משותפים. כשתלמיד לא עמד בחוקי הכיתה שנקבעו ביחד, המורה לקחה אותו הצדה ושאלה בשקט, "האם ההתנהגות הזו הביעה אדיבות?" "האם היא הראתה אכפתיות?" בדרך זו למדו התלמידים להשתמש בהגדרות שגיבשו כדי לחשוב על התנהגותם שלהם ועל אופיים.
ההורים התבקשו לעשות מאמץ מודע לטפח את האיכויות הללו גם בחיי המשפחה. באסיפות הורים שנערכו חודש לאחר תחילת שנת הלימודים המורים אמרו, "אנחנו מדגישים בבית הספר את הנושאים של אדיבות ואכפתיות, אבל אנחנו זקוקים לעזרתכם בבית". בכינוסים הבית ספריים השבועיים תלמידים ביצעו מערכונים על אדיבות ואכפתיות, או הזמינו דוברים מהקהילה להרצות על נושאים אלו. ולבסוף, כל תלמיד מכיתה א' עד כיתה ו' התבקש לבצע שירות קהילתי, לעבוד עם קשישים או עם אנשים עם מוגבלויות. הילדים למדו אכפתיות באמצעות מתן טיפול ושירות.
בית הספר הכיר באופי הטוב באמצעות כרטיסים צבעוניים, שהודפסו מראש, ובהם כל אחד יכול היה לכתוב משהו מעריך למישהו אחר. בכל מקום בבית הספר היו מונחים כרטיסים כאלה. ביום שבו ביקרתי במקום, המנהלת בדיוק שלחה לתלמידת כיתה ד' כרטיס תודה על כך שעזרה לתלמידת כיתה ב' שנפלה בחצר: "לורי היקרה, תודה לך על שהיית סופר‑ילדה ועזרת למישהי בצרה. גברת סקריט". תלמידי כיתה ב' הכינו כרטיס משותף לשָׁרת בית הספר, ובו הודו לו על הסיוע שהושיט להם בביצוע פרויקט כיתתי.
תרבות בית הספר והתנהגות התלמידים השתפרו באופן הדרגתי. כשאני ביקרתי, הורים סיפרו שהמריבות בין התלמידים היו די נדירות עתה. אכלתי צהריים עם התלמידים בקפטריה והם סיפרו לי שאם אתה שוכח להביא צהריים תמיד יהיה מישהו שיחלוק איתך מהאוכל שלו. מורה בדימוס, שלימדה באזור בעבר והגיעה לביקור בבית הספר לאחר השקת התוכנית, אמרה שתלמידי בית הספר מפגינים "רמה גבוהה באופן יוצא מן הכלל של כבוד למורים וזה לזה". שלוש שנים אחרי תחילת "בואו נהיה אדיבים, בואו נגלה אכפתיות", בית הספר נבחר לקבל את פרס שיקגו למצוינות בהישגים לימודיים ובבניית אופי.
כריכת הספר "מוצלחים"
נוכח החשיבות שיש לאופי על האישיות ועל החיים הציבוריים שלנו, אין ספק שהתנועה לחינוך אופי היא הרפורמה החינוכית המשמעותית ביותר בחיינו. יש הרבה מאוד סיפורי תפנית, דוגמת בית הספר היסודי בשיקגו, שבהם בתי ספר המתמודדים עם התנהגות קשה של תלמידים, עם הישגים לימודיים נמוכים, עם אווירה לא טובה בקרב המורים, או כל אלו ועוד בעיות אחרות, מחליטים להציב את סוגיית האופי במקום הראשון. בתי ספר אלו יוצרים תחושת מטרה וזהות משותפת המבוססת על אופי. הם זוכים בפרסים של ביצועים לימודיים טובים יותר והתנהגות בינאישית משופרת. המדינה כולה זוכה באזרחים טובים יותר כתוצאה מכך.
דוגמה נוספת של כיתה בנוסח "קודם כול אופי" לוקחת אותנו משיקגו אל האזורים החקלאיים של מערב וירג'יניה, שם דֶבּ אוסטין בראון (Austin Brown) מלמדת מזה כ‑30 שנה, בתחילה כמורה בכיתות הגן והיום כמחנכת של כיתות ו' (היא גם כתבה שני מדריכים טובים מאוד - Growing Character ["לגדל אופי"] ו‑The Success Strategies ["אסטרטגיות של הצלחה"], המתארים בדיוק מה היא עושה עם תלמידיה1). רוב הילדים בבית הספר שבו היא מלמדת היום מגיעים משכונות של קרוונים ניידים. הרוב מגיעים מבתים שאין בהם דמות אב.
כשנכנסים לכיתה של דב אוסטין בראון, הדבר הראשון שתופס את העין הוא משפט מודפס באותיות גדולות התלוי גבוה על הקיר מאחורי שולחן המורה: "ההחלטות שלנו מגדירות אותנו". ביום הלימודים הראשון, היא מסבירה לתלמידיה את משמעות המילים:
מדי יום אני מקבלת עשרות החלטות - גדולות וקטנות. כולנו יוצרים את האופי שלנו באמצעות ההחלטות שאנחנו מקבלים. גם ההחלטות הקטנות ביותר מצטברות לדרך גדולה, שקובעת איזה בן אדם אנחנו. החלטות להיות נדיב או אכזר, להתנהג בכבוד או בחוסר כבוד, להשתדל לעבוד הכי טוב או לא לעבוד הכי טוב - כל אלו החלטות שמעצבות את האופי שלנו ומעצבות את החיים שלנו.
אלו הם רעיונות גדולים על אופי, שכולנו יכולים להקנות לילדינו. משפחות ובתי ספר צריכים לדבר בשפה אחת: "אנחנו יוצרים את האופי שלנו באמצעות הבחירות שאנחנו מבצעים. בצעו בחירות טובות!"
לאחר מכן, משוחחת גברת בראון עם הכיתה על חוק הזהב ועל טוֹבוּת וכבוד - איך הם נראים ואיך הם נשמעים. ואז היא שואלת, "מה אתם רוצים ממני כמורה שלכם השנה - מה יהפוך אותי למורה טובה?" הידיים מונפות אל על. היא רושמת את הרעיונות של התלמידים, לוקחת אותם הביתה, ומשתמשת בהם כדי לגבש את התחייבות המורה שלה. ביום המחרת היא קוראת באוזני תלמידיה את התחייבות המורה שלה, חותמת עליה לעיניהם, תולה אותה על הקיר ומבטיחה לעשות את מיטב יכולתה כדי להתנהג על פיה.
וזו הייתה התחייבות המורה שלה אשתקד:
l אני אקשיב לכל אחד מכם ואגלה אכפתיות למה שיש לכל אחד מכם להגיד.
l אני אדבר בקול נעים ומכבד.
l אני אתייחס לכל אחד בהגינות, בלי העדפות ופרוטקציות.
l אני אבדוק ואחזיר עבודות ללא עיכוב מיותר.
l אני אעזור לכל תלמיד שיבקש את עזרתי.
בהמשך אותו יום היא שאלה את התלמידים, "מה יהפוך כיתה לכיתה טובה?" היא הנחתה את התלמידים ליצור רשימת התנהגויות שלהם, שתהפוך את הכיתה למקום שנעים להיות בו:
l אני אקשיב כשהמורה וחברים בכיתה מדברים.
l אני אהיה אדיב ואסייע לחברים בכיתה, ולא אתעלם מאף אחד.
l אני אסיים את המשימות שלי ואגיש אותן בזמן.
l אני אשתדל לעשות דברים נכונים - גם אם זה קשה.
l אני לא אשקר, לא ארמה, ולא אקח דברים שאינם שייכים לי.
אחרי שכל תלמיד חותם על התחייבות התלמיד, תולים אותה על הקיר לצד התחייבות המורה.
כל יום מתחיל בפגישת בוקר שבה התלמידים משתפים זה את זה בחדשות טובות (כמו לידת אח או אחות קטנים) ולעתים בחדשות רעות (הכלב של מישהו נפגע ממכונית חולפת). מדי יום שישי, גברת בראון נותנת לתלמידיה את אותה משימה של שיעורי בית לסוף השבוע, שמטרתה לגבש קשר חזק עם ההורים:
ביום שני, כשהתלמידים חוזרים לכיתה, היא מבקשת מהם לחלוק את המעשים הטובים שעשו במשפחה במשך סוף השבוע ואומרת, "עד סוף השנה יהיו לנו המון רשימות על כל קירות הכיתה, ובהן מאות מעשים טובים שעשיתם במשך השנה".
באחת השנים, בתחילת חודש דצמבר, דרו בן ה‑11 סיפר לכיתה במפגש הבוקר שבבית הספר הקודם שלו הוא נהג בבריונות כלפי אחרים. "הייתי כלומניק", הוא אמר. "גרמתי לילדים קטנים לבכות". על כך אמרה דב בראון:
כולנו נדהמנו. לא ראינו שום סימן לכך אצל דרו. אני חושבת שהדגש של הכיתה שלנו על אופי נתן לו הזדמנות להתחיל התחלה חדשה. אני חושבת, שעמוק בפנים, ילדים רוצים להיות טובים. הם רוצים תשומת לב. כולם זקוקים לאהבה. רבים מהם לא יודעים איך לקבל אותה.
דרו אמר שבכיתה של גברת בראון, "קל יותר להיות טוב ואדיב". מאוחר יותר דרו עבר לבית ספר אחר, אבל שמר על קשר עם גברת בראון. הוא אמר שמעולם לא חזר להתנהגות הבריונית שלו.
בתי ספר שעוסקים בחינוך אופי מוודאים שלתלמידים יש מספיק הזדמנויות קבועות כדי לבצע למידה איכותית במשותף. יותר ממאה מחקרים מראים, שעבודה קבוצתית של תלמידים - בזוגות, בשלשות או ברביעיות - מגדילה את המוטיבציה האקדמית ואת הלמידה, מגבירה את הכבוד שלהם כלפי המחשבות והכישרונות של האחרים, מפחיתה דעות קדומות, ומעניקה לתלמידים התנסות לפתח מיומנויות של עבודה בצוות החיונית במקומות העבודה של המאה ה‑21.א2 כל זאת בהנחה שהעבודה המשותפת מתוכננת בצורה המבטיחה שמתקיימות בה גם תלות הדדית של השקעה ומאמץ (כך שלכל אחד יש תפקיד משלו בעבודה המשותפת) וגם נשיאת אחריות אישית על הלמידה (בסופו של דבר, כל אחד נבחן או מוכיח בדרך כלשהי את הידע שלו בנושא).
בתי ספר אמריקניים המשקפים את התרבות האמריקנית, נוטים לעתים קרובות לטפח תחרותיות יותר מאשר שיתוף פעולה. אחד המחקרים מצא כי תלמידים בכיתות מאוד תחרותיות ייטו יותר להתנהג באלימות כלפי חבריהם. מנגד, בכיתות שעשו שימוש רב יותר בלמידה משותפת, התלמידים נטו יותר להיות אדיבים ולסייע זה לזה.3
בתי ספר המתבססים על חינוך אופי נותנים לתלמידים קול - הזדמנות ואחריות לסייע בעיצוב תרבות בית הספר - בדיוק כפי שילדים במשפחה יכולים לסייע בעיצוב התרבות במהלך המפגשים המשפחתיים. תלמיד תיכון תיאר זאת כך:
עבור התלמידים זה חשוב מאוד שישמעו את קולם. זה נותן להם הזדמנות להגיד לבית הספר מה הם חושבים. יהיה שינוי גדול באופי המוסרי של בית הספר אם ייתנו לתלמידים הזדמנות לבטא את עצמם. זה יראה לתלמידים שההנהלה והמורים מכבדים אותם, והתלמידים יגלו יותר כבוד בתמורה.
המרכז שלנו ערך מחקר על 24 תיכונים מצטיינים ועל הדרך שבה הם מעניקים לתלמידים שלהם להשמיע את קולם ואחריות ביצירת תרבות של מצוינות ומוסר. אחת הדרכים שאותם בתי ספר משתמשים בה היא שאלה פשוטה שמופנית אל התלמידים: "איך אנחנו יכולים לשפר את בית הספר שלנו?"
מנהל בית ספר בהאדסון, מסצ'וסטס, סיפר איך מדי שנה הקדיש התיכון שלו חצי יום למפגש של כל התלמידים שדנו בקבוצות קטנות - מנוהלות על ידי התלמידים עצמם - בדרכים לשפר את בית הספר. אחד הנושאים הראשונים שעלה מהמפגשים הללו היה חוסר השילוב של תלמידים חדשים, בגלל שיעור הגירה הולך וגובר - 15 אחוזים מכלל התלמידים הגיעו ממדינות כמו ברזיל, פורטוגל, מקסיקו וגואטמלה. כדי להתמודד עם תחושת הבידוד של תלמידים אלו, גוף התלמידים כולו גיבש תוכנית שנקראת "חברים", שבה תלמידים מתנדבים לחבור לתלמידים מארצות אחרות.
המחקר שלנו מצא כי חלק מהתיכונים שינו את מבנה מוסדות התלמידים, כך שהם יפעלו במתכונת של דמוקרטיה ייצוגית. נציגי תלמידים המייצגים את הכיתות מקשיבים לרצונם ולדעותיהם של חבריהם לכיתה, ולאחר מכן מדווחים זאת לוועד התלמידים המרכזי. בתיכון של מחוז טרופ בלה‑גרנג', ג'ורג'יה, נציגות התלמידים נקראת "נבחרת ההנהגה". באמצעות תהליך בית ספרי של שיתוף התלמידים, נבחרת ההנהגה פיתחה בשנה הראשונה לפעילותה קוד כבוד שעוסק לא רק ברמאות, שקרים וגניבה, אלא גם מתייחס להכנסת סמים או נשק לבית הספר ולהתנהגות בריונית. בית הספר אימץ את הקוד שהנבחרת פיתחה.
קוד הכבוד של תיכון טרופ:
כשביקרנו בתיכון טרופ בתחילת שנת הלימודים, המנהלת הציגה בפני נבחרת ההנהגה אתגר חדש: "בשנה החולפת ראינו הרבה יותר מקרים של דיווחים על סמים, ויותר מקרים שבהם ארנקים ותיקים שנגנבו הוחזרו מבלי שנגעו בהם. אבל אנחנו עדיין נתקלים במקרים של חוסר כבוד וגניבה. אנחנו זקוקים לעזרתכם ולמחשבות שלכם, כדי שנוכל להמשיך ולשפר את בית הספר: מה לדעתכם אנחנו יכולים לעשות כדי לשפר ולחזק את ההתנהגויות המתאימות לקוד הכבוד שלנו?"
ערב מלחמת העולם השנייה, הפסיכולוג החברתי הדגול קורט לווין (Lewin) פרסם מאמר, שממשיכים לצטט אותו עד היום. הוא הראה, כי גישה של שעיר לעזאזל נפוצה יותר בקבוצות המתאפיינות ב"אווירה אוטוקרטית". בקבוצות כאלה הכוח מתנהל באופן חד‑כיווני, מלמעלה למטה, בדרך שמגבילה או לא מאפשרת לחברי הקבוצה להתבטא.4 מנגד, לווין מצא כי בחירה של שעיר לעזאזל וחוסר כבוד בין עמיתים יהיו נמוכים ביותר ב"אווירה דמוקרטית", שמספקת את מרב ההזדמנויות לכל חברי הקבוצה להביע את דעותיהם ועמדותיהם.
כל בתי הספר משפיעים על האופי של תלמידיהם בכל דבר שהם עושים. השאלה היא, האם בית הספר יבצע כהלכה את חינוך האופי - באופן שיטתי ומתוך מחשבה עמוקה, כפי שעושים בתחומים של מתמטיקה, מדעים וכל תחום לימודי אחר. אתם והורים אחרים יכולים לעודד את בית הספר לאמץ את גישת החינוך לאופי ולהעניק לנושא זה סדר עדיפות גבוה, תוך לימוד דוגמאות מוצלחות ממקומות אחרים בעולם.
הייתי מעודד אתכם לשמור על קשר עם בית הספר בכתב, ולבטא את העניין שיש לכם בנושא של חינוך אופי. אתם יכולים לשלוח למורה או למנהל מייל, לבטא הערכה למשהו שבית הספר או הכיתה של הילד עשו כדי לקדם את האופי הטוב של הילדים.
אם ילדיכם יכולים להיות בסביבה בית ספרית אדיבה, מכבדת ומטפחת אופי בשעות הרבות שהם לא נמצאים איתכם, אזי מה שתעשו בבית יזכה לגיבוי ולתמיכה בבית הספר. זו תהיה ברכה גם עבור ילדיכם וגם עבורכם.
ד"ר תומס ליקונה הוא פסיכולוג התפתחותי והמנהל המייסד של המרכז לכבוד ואחריות באוניברסיטה של מדינת ניו יורק בקורטלנד. ספרו "מוצלחים" יצא בהוצאת מטר.
