להקשיב לשטח
המורה רונית יוצאת מהכיתה לחדר המורות. היא חייבת להירגע אחרי השיעור של היום. בדרך היא מנסה לשחזר את אירועי השיעור, כשברור לה שעל הקפה היא כבר מוותרת. היא נזכרת ששלומי דחף את יובל, ואת יהלי היא הוציאה לסיבוב כדי שיירגע (בדרך הוא דפק על הדלתות של כל הכיתות המקבילות), בגלל נועם היא כמעט בכתה כי הוא איים על טומי שיפוצץ אותו מכות בהפסקה. רונית מנסה לתעדף עם מי תעשה שיחה קודם, את מי צריך לשלוח לרכזת השכבה ואל איזה הורה היא חייבת להתקשר ולדווח. אלו הם הכלים של רונית להגיב למעשה.
אך מה היה קורה אילו היו לרונית תפיסה וגם כלים שיכולים למנוע או לפחות לצמצם את מקרי האלימות הללו, ועל הדרך לאפשר לה להתעסק במהות החינוכית אליה היא משוועת?
האלימות תמיד הייתה שם, אבל בתקופה האחרונה, בעיקר על רקע הקורונה, אנו עדים ליותר ויותר הדים בתקשורת על מקרי אלימות בבתי הספר. המקרים הללו נעים החל מהתפרצויות של תלמידים על מורים או על חבריהם במהלך השיעור, ועד לאלימות מילולית ופיזית בהפסקות ובמרחבי הרשת לאחר שעות הלימודים. נדמה כי רוב הפתרונות המערכתיים אשר מטרתם למנוע אלימות או להגיב אליה נשענים על הצבת גבולות, שימוש במנגנוני ענישה וגמול והקדשת זמן ביום, או לחלופין ימים מרוכזים לטובת שיח עם ילד.ה מסויים.ת/כיתה/ כלל ילדי בית הספר.
איננו באים לטעון כי אלו אינם חשובים או פסולים, ובכל מקרה אף פתרון לא מסיר את האחריות מתלמידים שמעוניינים לבצע מעשה אלים או שכבר ביצעו כזה. אך בואו נרשה לעצמנו לבחון פרספקטיבה אחרת.
כעת נסביר, ונתחיל דווקא ממושג התנועה. כאשר אנחנו בוחנים את מקרי האלימות, יש לא מעט סיבות שניתן לתלות בגינן את התופעה, אך אנו טוענים כי ניתן להתבונן על אלימות כ"תנועה בכיוון השלילי", שמתרחשת בין היתר מכיוון שאין מספיק מרחבים והזדמנויות בבית הספר לטובת "תנועה בכיוון החיובי".
מה זה אומר תנועה בכלל ותנועה בכיוון החיובי בפרט? וכיצד ניתן ליישם אותה בפועל במסגרות החינוכיות?
המובן הפשוט והראשוני של המושג "תנועה" הינו הזזת איברי הגוף או הזזת הגוף כולו. התנועה היא הפעלה של התחושה ושל התפיסה הקינסתטית יחד עם תחושות ותפיסות המגע, שיווי המשקל והמישוש.
אנו רגילים להתבונן על תנועה כדרך יומיומית ופונקציונלית שלנו להגיע אל מקומות, אך לתנועה בכיוון מסוים ישנה משמעות. שבעוד ש"תנועה בכיוון השלילי" משמעותה להשתמש בגוף שלי על מנת להרע לעצמי או לאחרים, "תנועה בכיוון החיובי" מיטיבה עם "העצמי", עם האחר או/ו עם הקבוצה. תפיסה זו יוצאת מנקודת הנחה שילדים אשר משתמשים בגוף שלהם עבור כוח חיובי, למעשה ישתמשו בכך כאלטרנטיבה לכוח שלילי – אלימות.
חשיבות התנועה בכלל ו"תנועה חיובית" בפרט ניכרת בכמה היבטים. למשל, מחקרים מראים כי תנועה אשר מיטיבה עם האדם, מגבירה את הקשרים העצביים בין אזורי המוח שמרגיעים חרדה ומגינים מפני דיכאון. כמו כן, פעילות גופנית סדירה יכולה גם לשנות את מצב ברירת המחדל של מערכת העצבים כך שהיא תהיה מאוזנת יותר ופחות נוטה להילחם, לברוח או לפחד.
בזירה החינוכית, מחקרים שנערכו על הקשר בין תנועה ללמידה טוענים כי כאשר תנועת הגוף נעשית בהקשר של למידה, היא קושרת בין הפסיכולוגי לבין הגופני, וכי "התנועה היא הדלת ללמידה". תיאום חושי-תנועתי הוא אחד מאבני היסוד לבניית יציבות רגשית והתנהגותית והוא תנאי הכרחי ללמידה תקינה. עוד נמצא כי תנועה משחקית, בסביבה בטוחה ומאפשרת, ובמיוחד כאשר המיקוד הינו על ההנאה מהתהליך והחקירה ולא על מוטיבציה חיצונית, חשובה עבור פיתוח יצירתיות, דמיון וחדשנות.
כמו כן, בתקופת הילדות הילדים והילדות לומדים על גופם כיצד להגיב במהירויות ובסיטואציות שונות. ככל שהמודעות לגוף ומיקומו בחלל גדלה, ככל שהם ממוקדים יותר ומחוברים יותר לגופם - כך יש יותר שקט פנימי אשר מאפשר להתרכז לאורך זמן במשימות חיצוניות, למשל ביצוע מטלות בבית או שיעורים.
נחזור למודל ונתייחס לכותרת "תרבות של אומץ". כיצד תנועה קשורה באומץ? על פי המודל, עצם שינוי התפיסה שלנו מצריך מאיתנו אומץ כדמויות מחנכות. אנו נדרשים.ות לצאת מהתחום הנוח והידוע לנו. אך יש לשים לב שהמודל הוא מעגלי. גם התנועה עצמה מאפשרת לנו לחוות את עצמנו כאמיצים ומעצימה תרבות בית ספרית אמיצה, כלומר יש פה תנועה מעגלית של קשר בין אומץ ותנועה.
ככלל, השפה בה אנו משתמשים לתיאור אומץ נשענת לא מעט על מטאפורות של הגוף ולא בכדי. אנחנו מתגברים על מכשולים, פורצים מחסומים, נושאים משאות, מושיטים יד לעזרה ומרימים אחד את השני. כל אלו מזינים את האומץ של אנשי ונשות החינוך (השותפים להפעלת התנועה) התלמידים, הכיתה ובית הספר.
כמו כן, ניתן להטמיע תנועה בכיוון חיובי על ידי מספר אפשרויות: א. תוך למידה ב. הפוגה בלמידה ג. זמן הפסקה. כלומר, התנועה יכולה לשרת את התוכן המועבר בשיעור (למשל ללמוד את לוח הכפל תוך כדי התחמקות ממכשולים) ויכולה גם לשמש הפוגה רגעית משיעור שדורש מהילד ריכוז מחשבתי מקסימלי ללא תנועה (למשל לבצע הליכות חיות שונות או משחק תופסת פשוט).
ככל שנטמיע את התנועה החיובית ביותר דרכים ובמגוון מרחבים, ונדבר אותה ועליה עם תלמידנו, התנועה בכיוון השלילי תשנה את כיוונה ותרבות האומץ תגבר.
לסיום, כפי שאלברט איינשטיין אמר: "לא נוכל לפתור בעיות באמצעות אותה צורת חשיבה שהשתמשנו בה כשיצרנו אותן". יחד עם זאת, ברור לנו שהכלי שאנחנו מציעים לא מובן מאליו בכלל, משום שבמרכז ההוויה הבית ספרית וגם בפתרונות המערכתיים המוצעים, נוכח בעיקר החוסר בתנועה. חוסר זה מושרש עמוק בד.נ.א הבית ספרי אשר מתבסס בחלקו על המהפכה התעשייתית, שבה המטרה הייתה ועודנה שילדים ישבו כמה שיותר זמן במקומותיהם על מנת להגיע לתפוקה מירבית. לכן נוצר מן מעגל שקשה לשבור אותו, והאמת היא שגם מפחיד לנסות. לייצר שיעור שמכוון ילדים לזוז, במובן הכי תודעתי, דורש קודם כל אומץ רב מצד איש.אשת החינוך בשטח, שבדרך כלל מתקיים רק אם ישנה תרבות של אומץ בבית הספר, אשר המנהל.ת. תומך בה.
חשוב שתדעו: מעשים אמיצים מדבקים (ממש כמו פחד), כך שאנשי ונשות חינוך שאינם מגיעים מעולמות התנועה, אשר יאפשרו לתלמידים שלהם תזוזה בכיתה ואפילו יזוזו ביחד איתם, ישיגו שתי מטרות: הראשונה – הם יקבלו תלמידים ותלמידות עם יכולת לווסת את התנועה שלהם לכיוונים חיוביים במקום שליליים, והשנייה, אך לא פחות חשובה - הם יראו להם אומץ מהו ויוכיחו להם שממש כמוהם גם הם מסוגלים לצאת מאזורי הנוחות לטובת שינוי. האם זאת לא מהות החינוך?
לכן אם יורשה לנו, בתגובה לתוכנית "לא מרימים ידיים" למניעת אלימות, שיצר משרד החינוך לאחר תקופת הקורונה, נציע אפשרות אחרת: אפשרו ועודדו להרים ידיים, פשוט לא אחד על השני.
