מטרות-העל של החינוך לא סותרות - הן יכולות ללכת יחד

לפני כמעט חמישים שנה, בשנת 1972, פרסם צבי לם, לימים פרופסור לחינוך ואחד מהוגי החינוך החשובים שקמו במדינת ישראל, את ספרו הנודע "ההגיונות הסותרים בהוראה". בספרו זה עסק לם בכמה היבטים מרכזיים של המעשה החינוכי, והיטיב לתאר שלוש מטרות-על אפשרויות של החינוך, שלוש מטרות שלשיטתו עומדות בסתירה אחת כלפי האחרת.

מטרת-על אחת שניתן להעמיד בלב המעשה החינוכי על פי לם היא הסוציאליזציה. כלומר, מתן כלים לתלמידים כדי שיוכלו להשתלב בחברה שבה הם חיים. כלים אלו כוללים היבטים שונים, החל מכלים מעשיים, שייתנו בידיהם את האפשרות להשתלב בשוק העבודה, כמו גם מיומנויות שפה והקשר תרבותי, שמהווה ביטוי "לתרבות השלטת" – והתמצאות בו היא כלי המאפשר ליחיד להשתלב בחברת הרוב שבה הוא מצוי.

מטרה שנייה של החינוך היא האקולטורציה. או במילים פשוטות - עיצוב זהותם של התלמידים, ערכיהם ואורחות חייהם על פי עמדה תרבותית מסוימת, אשר בעיני המחנכים היא – ורק היא – המבטאת את התרבות והערכים הרצויים.

מטרה שלישית של החינוך היא האינדיבידואציה. על פי מטרה זו אין תפקידו של החינוך לעצב את אופיים וזהותם של המתחנכים, ואין תפקידו של החינוך לשלבם בחברה הנתונה. תחת זאת תפקידו של החינוך הוא לעזור לכל אחד ואחת, לממש את עצמו ולבטא את קולו הייחודי והאותנטי באופן המדויק והנכון ביותר.

כאמור, על פי לם, מטרות אלו סותרות אחת את השנייה, ואפשר, לכאורה, להוכיח את הדברים בפשטות, באמצעות תיאור של ניסיון חינוכי המבקש לשלבן יחד. כך למשל, אם תכליתו של המעשה החינוכי הוא השילוב של התלמידים בחברה – הסוציאליזציה, ודאי שאין מקום לעסוק באופן אינטנסיבי במימוש העצמי של התלמידים.

על כן, כאמור, טען לם שלא ניתן לשלב בין מטרות-העל הללו, וכל מוסד חינוכי יכול למעשה לבחור רק במטרת על אחת, שתהא הקו המנחה של המעשה החינוכי שלו. יותר מכך, טען, הניסיון לחבר ולשלב בין מטרות-העל הללו יוביל ל"חינוך אקלקטי", שיוצא קירח מכאן ומכאן.

בשורות הבאות אבקש לטעון שמטרות הללו, בניגוד לטענתו של לם, דווקא יכולות להתלכד. וכי ניתן לבנות חינוך מורכב, שמצליח להתוות קו חינוכי עתיר רבדים.

לשבור את המוכר

החינוך המשלב שאנו מובילים ברשת "מיתרים", מבקש לשלב בין תלמידים בעלי זהויות יהודיות שונות. הוא גם מבקש לשלב בין ערכים שונים ומסורות מגוונות. נוסף על כך הוא גם שואף לשלב בין מקורות ספרותיים ותרבותיים שנולדו במחוזות כאלו ואחרים. החינוך המשלב אף מבקש לשלב בין גישות חינוכיות שונות - הוא שובר את הדיכוטומיה שנכפתה עלינו במערכת החינוך הישראלית, ומבקש לערב ולשלב בין ערכים שונים מתוך אמונה שאלו יכולים להביא להפריה הדדית. החינוך המשלב טוען: ניתן לשלב בעת ובעונה אחת בין מטרות-העל של החינוך.

כשהיחיד בוחר את דרכו ולא הולך בה באופן עיוור

הנחת היסוד של צבי לם דורשת זיקוק של כל אחד מן הביטויים שתיאר: מהי החברה, מהי התרבות ומהו הביטוי האותנטי של היחיד. בעיני לם, כל אחד מההיבטים הללו מצוי בתבנית ידועה מראש, ועל כן המפגש ביניהם מוביל להתנגדות והתנגשות. ואולם, אין חייבים להביט כך על הדברים. את הביטוי האינדבידואלי אפשר לראות כצומח מתוך התרבות, ולא ככזה העומד בניגוד לה; את הביטוי התרבותי העמוק ביותר אפשר למצוא דווקא בשעה שבה היחיד בוחר את דרכו ולא הולך עיוור אחר דרך זו, וכיוצא בזה.

הפדגוגיה החינוכית שפיתחנו במיתרים טוענת שהאינדיבידואציה יכולה וצריכה במידה רבה לצמוח מתוך המפגש התרבותי, ולא מתוך ניסיון להתחמק מפניו. ניתן לעשות זאת רק כאשר המפגש אינו מפגש חד-ממדי, אלא מפגש רב-ממדי, המאפשר להשמיע מגוון קולות ביחס להיבט התרבותי המדובר, תהא זו מסורת, יהא זה ערך או מקור תרבותי מארון הספרים. כאשר ההנחה היא שהתלמידים פסיביים בתהליך התירבות – אכן תהליך זה עומד בסתירה למימוש העצמי. אך כאשר התלמידים נעשים אקטיביים ונדרשים להביע את עמדתם, להכריע מבין קולות שונים, לפרש ולדרוש מחדש את האמור בכתובים – הרי שהם בעת ובעונה אחת עוברים תהליך של תירבות. שכן המקורות הללו נעשים למרכזיים ומכוננים בעבורם, דווקא מתוך הפרשנות האישית, הבחירה וההערכה האותנטית – ולא מתוך הניסיון לכפות עליהם הר כגיגית.

בהמשך לכך הרי שהמושג תירבות עצמו משתנה. שוב אין מדובר פה בגוף ידע סגור וידוע, שיש להנחיל אותו לדור הבא, אלא על חומר ביד היוצר, ההולך ומתפתח, הולך ומשתנה תדיר, הניתן לדור הצעיר לעסוק בו, לעמול בו, וליצור ממנו את הפרק הבא בספר.

גם יחסי המורים והתלמידים בתהליכים אלו שונים, ויוצרים סינתזה בין מטרות-העל השונות. בתהליך האינדיבידואציה תפקידו של המורה לסייע לתלמידים לממש את עצמם, ומכאן עליו לסייע לתלמידים להתחבר אל המקום האישי שלהם, למצוא את הכישרונות הייחודיים להם, להעניק להם כלים שיטיבו עימם. לעומת זאת, בתהליך אקולטורציה תפקידו של המורה להכניס את התלמידים בשערי התרבות, להוות להם דוגמה ומופת לדרך שבה יש ללכת, להעניק להם את הערכים ואורחות החיים של התרבות "הנכונה" וכדומה. בחינוך המשלב נוצר שביל זהב, שבו המורים בהחלט מכניסים את התלמידים בשערי התרבות, ומובילים אותם בין נבכי התרבות ועושרה, על המסורות המרכיבות אותה, המנהגים, אורחות החיים, המקורות והערכים. ואולם, הם לא מובילים אותם תוך הצבעה על דרך מסוימת – "כזה ראה וקדש", אלא כדי להפוך את התלמידים לבוגרים המפעילים שיקול דעת ויכולים להתוות לעצמם את דרכם.