יחד, לב אל לב: לעבוד בצוות יהודי-ערבי ביום שאחרי המהומות

"איך זה עובד בתיכון שלכם"? שאלו אותי רבים. "הרי הצוות שלכם מעורב, והתלמידים רובם ימניים". אכן, הצוות שלי בתיכון עוצמ"ה עתיד-זוקו בקרית ביאליק רב תרבותי; מורכב ממוסלמים, נוצרים, יהודים ודרוזים. הצוות נבחר כך בקפידה ומתוך כוונה. במהומות האחרונות, המורה חורי יוסף התקשר לבוגר שלנו, לוחם במג"ב, שהגן על הבית של אפרת היועצת ונטע המורה לאנגלית מפני התפרעויות. הוא שאל לשלומו וביקש שישמור על עצמו. גם אני מצאתי עצמי מצלצלת לאנשי הצוות שלי, מהחברה הערבית והיהודית, ומבקשת מהם להישמר ולהיזהר, ומי שמרגיש מאויים לצאת מהבית – שלא ייצא. תלמידים התקשרו למורים, ומורים לתלמידים; יהודים לערבים, וערבים ליהודים. ובחוץ האדמה רעדה והדם נשפך.

בימי שגרה אנו מקדישים את יום הזיכרון ליצחק רבין לשיח פוליטי על כל קשת הדעות. אנו נוהגים לקחת את התלמידים בכוונה לקצוות, על מנת לאפשר להם למצוא בעצמם את האיזון ואת קו האמצע; את יום הזיכרון ואת יום העצמאות אנו מציינים מתוך כבוד לרגשותיו של האחר; מציינים את כל החגים הדתיים: חג המולד, חנוכה, צום הרמדאן, הנבי יתרו ועוד. למה? כדי להכיר את האחר, כדי להפחית את החשש מהשונה ובכדי להבין שזה בסדר לחשוב אחרת, להאמין בדברים שונים, אך בסוף להפנים כי כולנו בני-אדם וכולנו רוצים לחיות פה בטוב, באושר וברווחה.

בשיח היומיומי שלי מול צוותים חינוכיים והורים, אני מבקשת: לא להפוך את התלמידים שלנו ל"ביצי זהב"; לא ללמד אותם לחיות כאינדיבידואלים ובלי יכולת להבין את צרכי האחר. במקום זאת, עלינו ללמדם כבוד וסבלנות וכי הם חלק מתוך קבוצה רחבה יותר עם מטרות ותרבות, שבתוכה עליהם ללמוד להביא עצמם לידי ביטוי – אחרת אין משמעות ליכולותיהם.

לפי דיווחי המשטרה, בפרעות הימים האחרונים 85% מהמתפרעים בכל צד (היהודי והערבי) היו בני נוער, כשלחלקם הגדול עבר של אלימות. משמע, ההתלהמות אומנם התלקחה על רקע לאומני, אך באותה מידה יכולה הייתה לפרוץ גם על רקע אחר.

בעצם, כולנו פגיעים

כשילדיי היו קטנים נתתי לשלושתם לאכול מאותה שקית במבה, כדי שילמדו לחלוק ולהתחשב. השכנות היו צוחקות עליי שאני מגזימה, אך בפועל, הילדים למדו שהם לא יחידה אינדיבידואלית, אלא חלק מקבוצה. אם נשנה את התפיסה הזאת – נשנה עולם!

מחקרים מראים כי חינוך הממעיט בדרישות הופך את הנער לאדם עם סף תסכול נמוך יותר, העלול להתפתות להתנהגויות שוליים. האמת היא שילד צריך ללמוד להמתין ולהתאפק, אף יש באפשרותו לעשות זאת. עליו לדעת לבצע משימות לא רק למען עצמו, אלא למען האחר. אנחנו הדור שהגיע אחרי החלוצים, ועלינו למצוא יעד חדש משותף שיסייע לנו לצאת ממעגל האינדיבידואליזם ולהביט על העולם באספקט רחב יותר.

ומה אנחנו עושים למען זה בבית הספר? מחנכים לכנות – גם אם לא תמיד אוהבים לשמוע את הדעה האחרת. התלמידים נשאלים לעמדותיהם, והצוות לומד להגיב ממקום בוגר ולא ממקום ילדי; מחנכים לנתינה לקהילה כחלק מהשגרה היומיומית; ובמקביל למקצועות הליבה, מלמדים גם את מיומנויות השיתופיות והתקשורת; בנוסף, אנו מחזקים אמפתיה לאחר באמצעות מתנדבים בני הגיל השלישי.

ואף על פי כן, השבועות האחרונים הפגישו אותנו עם תחושות קשות. אבל השיח עם הצוות והתלמידים שלי מלמד אותי שיש בכל זאת תקווה, שאפשר למתן את הכעס ולקלף את התיוגים. שההכרה בקושי של כולנו אפשרית. הבנו שכולנו פגיעים. שכולנו נמצאים בתוך סיטואציה כפויה שאנו לא בוחרים להיות בה, אך מושפעים ממנה; חורי חשש לחיי ילדיו בדיוק כפי שאני חששתי לילדיי' ועלי לא הצליח לצאת מהכפר בשל ההתנגשויות בכניסה. 

אולי אני תמימה, אבל אני יודעת שאצלנו בבית הספר נמצא את חורי הנוצרי מכין חנוכיה לראש העיר, וכשאימו של מוחמד הייתה חולה, כל בנות הצוות ערכו הפרשת חלה וביקשו עבורה בריאות. כשבוחרים להסתכל על הטוב המשותף ולהיות אמפתיים כלפי הכאב של האחר – מצליחים לבנות עולמות חדשים.