ללמוד מהעולם
לכל בית ספר יש האני מאמין שלו, קוד התנהגות, שפה, קבוצות חברתיות ומורשת הנבנית מהיסטוריית המוסד ותרבות הסביבה שבה הוא ממוקם. בתי ספר נבחנים ונמדדים לפי גודלם, הנראות שלהם, יכולתם למשוך צוותי הוראה טובים, תלמידים ותלמידות וכמובן גם רמת ההישגים הלימודיים.
לא אחת מורגלים בתי ספר להתחרות זה בזה על משאבים והישגים ולאמץ גישה של "גאוות יחידה" פנים בית־ספרית. במקביל לכך, בשנים האחרונות עולה וצומחת תפיסה אחרת, המבקשת לחבר בין בתי ספר וליצור ביניהם שיתופי פעולה. תפיסה זו מבוססת על הבנת היתרונות הטמונים בלמידה ארגונית משותפת דווקא בעידן של תחרותיות וצורך להתמודד עם סיכונים וחוסר יציבות לפי גישה זו, שיתופי פעולה הן דרך מרכזית לקדם יעילות, הוגנוּת והתאמה טובה יותר לצרכים ולדרישות של משפחות וקהילות.
מתי אפשר לקרוא לחיבור בין־ארגוני שיתוף פעולה או שותפות?
מה הופך חיבור לשיתוף? האם הדבר תלוי במניע לשיתוף, באיכות השותפות או בפריסתה? כיום נהוג למקם מערכות קשרים בין־ארגוניות על רצף בין שני דברים: 1. שיתוף מצומצם – קשר בין ארגונים או בתי ספר, במקרה שלנו, אשר תָחוּם לנושאים ממוקדים ואשר נכפה על ידי גורם שלישי חיצוני. 2. שותפות סימביוטית, המייצגת מודל עבודה משותף של שני בתי ספר או יותר ברמה הארגונית, המתבסס על צרכים משותפים, למידה משותפת וערכים משותפים שזוהו על ידי הצוות החינוכי והרשויות (2017 .Duffy & Gallangher).
מה מניע בתי ספר לשתף פעולה?
מצוקת המשאבים אשר רבים מבתי הספר בעולם חווים, מולידה מאבקי כוחות, היבדלות וניגודי אינטרסים. מנהלות ומנהלים בבתי ספר חווים עומס גדול, כמו גם צוותי ההוראה שעליהם הם אמונים. לעיתים נראה כי המאמץ והזמן הדרושים כדי לשתף פעולה "לא שווים את זה". אם כך, מהם הגורמים המרכזיים המניעים בתי ספר לחבור זה לזה על אף הקושי?
מניע כלכלי: יחד אפשר להשיג יותר מטרות
שיתוף במשאבים הוא לרוב "הקומה הראשונה" של רקימת שותפות. בתי ספר אשר נמצאים במצב כלכלי קשה או לא יציב, מחפשים תמיכה דרך איגום משאבים (למשל, קניות משותפות), שיתוף במתקנים יקרים, ציוד או עזרי הוראה. שותפות במשאבים מקבלת לרוב שתי צורות – אוסף בתי ספר דלי משאבים או קטנים, המרכזים כוחות כלכליים (Atkinson et al., 2007) או לחילופין שותפות בין בית ספר דל במשאבים עם בית ספר עשיר במשאבים (Hodge & Greve, 2005). שותפות מן הסוג השני קורית לרוב בין בתי ספר ציבוריים ובתי ספר פרטיים הסמוכים זה לזה.
שותפות כלכלית אינה מסתכמת בהכרח בקניות משותפות או שיתוף בנכסים. בבלגיה, מעודדת הממשלה הפלמית את בתי הספר לחסוך במשאבים דרך ניהול משותף (Piot & Kelchtermans, 2015). הניהול המשותף מאפשר לבתי הספר להשיג ביחד מטרות שלא היו יכולים להשיג לבדם. לארגון הגג של בתי הספר ניהול ארגוני משותף, המספק לכל בית ספר תמיכה אדמיניסטרטיבית, הכוונה אסטרטגית ותמיכה.
מניע מקצועי: הפריה הדדית ויצירתיות
מניע נוסף לשותפות בין בתי ספר הוא המניע המקצועי – בתי ספר החוברים זה לזה מתוך רצון לשפר את איכות ההוראה. בדוחות של ה-OECD מושם דגש רב על הצורך לטפח מורות ומורים באמצעות שיתופי פעולה בין מורים מעולמות תוכן שונים ותרבויות שונות. הדבר מעודד הפריה הדדית, יצירתיות, רכישת מיומנויות של עבודת צוות והתאמת דרכי ההוראה לאתגרי המאה ה-21 (OECD, 2019). קהילות לימוד של מורות ומורים הולכות וצוברות תאוצה. באוסטרליה מגשרים צוותי הוראה מבתי ספר שונים על המרחק הגיאוגרפי העצום ומנהלים קהילות לימוד רשתיות. שותפות זו, אשר החלה לפני יותר מעשר שנים במדינת ויקטוריה, הביאה לשיפור הן במוטיבציה של צוותי ההוראה ללמד והן בגיוון דרכי הלמידה שהפגינו. בחלק מבתי הספר אף נצפה שיפור ברמת הישגי התלמידות והתלמידים (Sugget, 2014).
בתוכנית הספרדית התלת שנתית, Reading in Pair, מלֻוות קהילות הלימוד בקבוצת מחקר מאוניברסיטת אוטונומה בברצלונה. התוכנית מעודדת מורות ומורים המשתתפים בתוכנית להצטרף לצוות המוביל בבית הספר ולהפיץ את אסטרטגיות ההוראה הנלמדות לכיתות אחרות בבית הספר, על מנת להבטיח את הטמעת התוכנית בברצלונה (Miquel & Duran, 2017).
מניע חברתי: קשרים בין קהילות בתי ספר מרקע שונה
בתי ספר מרקע כלכלי, אתני או תרבותי שונה חוברים זה לזה במאמץ ליצירת לכידות חברתית וצמצום פערים. מעניין כי אחד המקומות המובילים בעולם כיום את גישת שיתופי הפעולה בין בתי ספר, הוא צפון אירלנד, אשר היה עד אמצע שנות התשעים אזור עימות ולחימה בין הרוב האתני הפרוטסטנטי והמיעוט הקתולי. אחת הדוגמאות לכך היא (SEP Shared Education Partnership), המפגישה בין תלמידות ותלמידים מרקע אתני שונה אחת לשבוע במשך שלוש שנים. התוכנית נועדה לצמצם דעות קדומות ולקדם קשרים קהילתיים חיוביים, באמצעות הרחבת ההזדמנויות להיכרות הדדית מעמיקה (Duffy & Gallagher, 2017).
השותפויות מביאות לגיוון דרכי הלמידה ולשיפור בהישגי התלמידות והתלמידים
מה הופך שותפות בין בתי ספר למוצלחת?
תמיכה ממסדית: יש נטייה לתלות את ההצלחה בשותפות בצוות ההוראה ובעיקר במנהל או המנהלת. אמנם אין ספק כי בסופו של דבר עיקר עבודת רקימת השותפות ותפעולה היא באחריות בית הספר, אך אין להמעיט בחשיבות תמיכת הרשות או הממשלה הרחבה. יוזמות אשר יצאו לדרך בתמיכה מערכתית של הרשות המקומית או הממשל, יכולות לזכות ליציבות רבה יותר מיוזמות אפיזודיות, שנשענו על כוח האדם בבתי הספר בלבד.
אמון: גורם מקדם נוסף להפיכת שותפות למוצלחת הוא מידת האמון בין צוותי הנהלת השותפות בבתי הספר. סיכויי הקיימות של שותפות שנתפסת כאי־שוויונית, הם נמוכים. מצב זה קורה לרוב כאשר השותפות מבוססת על ערוץ חד צדדי, כאשר בית ספר אחד הוא ה"נתמך" ובית הספר השני הוא ה"תומך" (למשל, בית ספר עתיר במשאבים שחולק בהם עם בית ספר דל במשאבים, כאשר לאחרון אין תרומה מורגשת).
תמיכת המעטפת של קהילת בית הספר – התלמידות, התלמידים ומשפחותיהם: ללא הירתמות למשימה מצד הקהילה העוטפת את בית הספר, לא תוכל השותפות לצמוח ולהאריך ימים. הדבר נכון שבעתיים כאשר מדובר בשותפות בין בתי ספר אשר חומה חברתית, אתנית או תרבותית מפרידה ביניהם.
"הגשר ייקח אותך רק מחצית... את השאר תצטרך להשלים לבדך", כתב של סילברסטיין. ואכן, בניית גשרים בין "איי חינוך" כמו בתי ספר היא משימה קשה ומורכבת, המצריכה הנעה ועבודה משני צדדים לפחות, אך גלום בה שכר – העצמת בתי הספר, חיזוק כוח ההוראה ופיתוח היכולות והכישורים של התלמידות והתלמידים.
המאמר נכתב על סמך דוח מת"ת (מידע תומך תכנון) אשר חיברה דר' חן ליפשיץ בנושא "סוגים של שיתופי פעולה בין בתי ספר: מסגרת מושגית, מערך מניעים ותובנות". הדוח נכתב מטעם היוזמה - מרכז לידע ולמחקר בחינוך, האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים. לקריאת דוחות מת"ת נוספים היכנסו לאתר היוזמה.
