להקשיב לשטח
"את לא מממשת את הפוטנציאל שלך!!!" אמרה לי ולהורי המורה ביום ההורים.
ואני?!? בת 14 ביום הורים, מקשיבה למחנכת הכיתה ולא מבינה מה זה פוטנציאל ומה זה לממש. אני גם לא מבינה מה הקשר ביני ובין הדבר הזה שקוראים לו "יום הורים".
די מהר הפסקתי להקשיב למורים במפגשים המאיימים הללו. ידעתי שצפויות לי עכשיו חמש דקות של מילים, וכשהן מסתיימות החיים שלי ממשיכים.
החוט של העפיפון
חמש דקות (בממוצע), זה הזמן המוקצב לכל מפגש ביום ההורים. כמו סרט נע נכנסים התלמידים והוריהם למפגש הקצר והחשוב. לפעמים נדמה שכמו עפיפונים הם מתעופפים פנימה ולאחר מספר דקות נעלמים מעבר לדלת. ואנחנו המורים? אנחנו החוט שמחזיק את העפיפון כדי שלא יעוף ברוח וייעלם, אנחנו החוט שמושך אותו בחזרה כרשת ביטחון. התלמיד יודע שגם אם יתרחק, החוט יהיה עבורו מורה דרך בחזרה. אנחנו גם הרוח שיכולה לייצר כוח ולדחוף אותו כלפי מעלה... כמו את העפיפון.
אז איך כל זה קשור ליום הורים?
התלמידים שלנו רוצים לעוף קדימה, לעצב את הזהות שלהם, לחפש את הדרך שלהם ובמידה מסויימת להתנתק, אך גם להישאר מחוברים אל הבסיס ממנו הם יצאו. אחרי שימצאו את זהותם ויגבשו את עולמם הפנימי, יחזרו. אנחנו יכולים להפוך את המפגש ביום ההורים לבסיס היציאה שלהם אל מסע החיפושים אחר הזהות שלהם. כך גם נהפוך את יום ההורים לבסיס אליו הם יחזרו.
איך אפשר לייצר מפגש קצר שיהיה בו חוט מצמיח, מעורר מחשבה ומייצר פעולה? שתהיה בו רוח דוחפת ומעוררת השראה?
אנסה לענות על שאלה זו באמצעות שתי דוגמאות מימי הורים שעשיתי קצת אחרת. הראשון התקיים כחודשיים לאחר פתיחת שנת הלימודים, בחטיבת הביניים, לתלמידי כיתה ז'. השני התקיים לאחר שמונה חודשים, לאותם תלמידים.
המפגש הראשון: יום הורים לתלמידי כיתה ז'
לקראת יום ההורים לקחתי את הבנות לשיחה במעגל, ולאחר מכן לקחתי את הבנים לשיחה נפרדת. בשיחה כל אחת ואחד מהתלמידים כתב/ה על רצועת בריסטול משפט אחד שמתאר את ההרגשה שלו/ה בכיתה בסיום הרבעון הראשון.
את רצועות הבריסטול עליהן כל תלמיד כתב חיברתי לשרשרת כיתתית שהונחה על השולחן ביום ההורים.
כאשר נכנסו תלמיד והורה לשיחה, ביקשתי שהתלמיד יכתוב על בריסטול שהיה מונח על השולחן מילה אחת שמתארת את ההרגשה שלו בסיום הרבעון (על הבריסטול היו מצויירים שני לבבות מחוברים, אחד עבור הבנות ואחד עבור הבנים). בשיחה האישית תמללנו את הקשר שנוצר בין המילה שכתב כעת והמשפט שכתב התלמיד במפגש הקבוצתי (בנים/בנות) לבין תכונותיו ואישיותו כפי שהן באו לידי ביטוי במהלך החודשיים הראשונים של שנת הלימודים בחטיבה.
עם סיום השיחה קיבלו התלמידים את גיליון הציונים שלהם במעטפה והתבקשו לעיין בציונים רק בבית.
השרשרת שיצרו התלמידים תלויה בחדרי למשמרת עד לסיום לימודיהם בחטיבה בכיתה ט'. בנקודת הסיום נחזור אל שרשרת הזיכרונות שכתבו בתחילת דרכם בחטיבה. אבל עד אז יש עוד שנתיים וחצי של לימודים וחמישה ימי הורים.
הכנות ליום ההורים שני
ההכנה ליום ההורים השני כללה שלושה שלבים שלבים:
1) כל תלמיד כתב שני מכתבים:
את המכתבים אספתי, ולקראת יום ההורים כתבתי לכל אחד מכתב תשובה.
2) כשבוע לפני יום ההורים, התבקשו התלמידים לענות על שתי השאלות הבאות במילה או שתיים:
התשובות של התלמידים חולקו לשתי שקיות: שקית ההצלחה ושקית האנרגיה.
3) עיצוב החלל:
בחדר בו קיימתי את יום ההורים הכנתי שתי קוליסות עליהן תליתי את המכתבים שכתבו התלמידים לעצמם מהעתיד, ותמונות שלהם. כל תמונה שיבצתי בתוך מסגרת אישית. בשיחה לקחו התלמידים את התמונה והמכתב שכתבו.
אביב הגיע פסח בא, ואיתו גם יום ההורים השני
בתחילת יום ההורים ביקשתי מכל תלמיד לקחת את התמונה והמכתב של עצמו העתידי לעצמו. לאחר מכן כל תלמיד בחר עבור עצמו את המפתח שלו להצלחה (בקופסא על השולחן הונחו מפתחות שונים וכל תלמיד בחר מפתח ואמר משפט על הצלחה) ו"גלולת אנרגיה" שהייתה למעשה עט מקופל בצורה של גלולה. או אז נתתי לתלמיד שני הפתקים שהעביר לו התלמיד שהיה לפניו ביום ההורים, שהיו שני פתקים שנבחרו משקית ההצלחה והאנרגיה שהכנתי מהפתקים של התלמידים בשלב 2.
בשלב זה שאלתי את התלמיד האם המתנות שכתובות על הפתקים מתאימות לו והאם הוא יעשה בהן שימוש. כך נוצר מצב בו השיחה עסקה במשמעותה של הצלחה. מהי הצלחה? ממה היא מורכבת בעיניך? מה מאפיין אותה? מהו מקומו של הכישלון וחוויות של אי הצלחה בדרך אל ההצלחה? איך אתה מתמודד עם אי הצלחה? מתי חווית הצלחה או אי הצלחה בזמן האחרון? האם תרצה לשתף בחוויית הצלחה? (השאלות היו מודפסות על דף, התלמיד עיין בדף ובחר למה להתייחס). כך שיתפו התלמידים את ההורה ואותי בנקודת המבט שלהם.
בסיום השיחה שלף התלמיד שני פתקים, כמתנה לתלמיד שיבוא אחריו.
לאחר מכן התלמיד חיפש בקופסא את מכתב התשובה שכתבתי לו סביב המכתבים שכתב, ובמקביל ההורה חיפש את המכתב השני שכתב התלמיד בנושא: מהי הצלחה?
ומה עם גיליון הציונים? הוא ניתן לתלמידים לעיון בבית, ביחד עם כל המכתבים.
התלמידים הם עפיפונים חיים
רבות נכתב ודובר על החשיבות והצורך שיש בקיום יום הורים אחר, שבו התלמיד יהיה במרכז ולא ציוניו. יום הורים שבו התלמיד מדבר על מה שרלוונטי עבורו ומעניין אותו, מפגש שבו לדקות שהתלמיד וההורה מבלים יחד עם המורה תהיה משמעות עבור התלמיד ותיווצר חוויה עם זיכרון חיובי. חוויה שתעורר מחשבה, שתיתן כיוון, שיהיה בה משהו מעצים, שיהיו בה אלמנטים שיקרבו את התלמיד אל עצמו. חוויה שיש בה חוט עדין אך חזק, גמיש את יציב, כזה שייצר חלומות, ויעודד להגשימם. חוויה שיש בה רוח עם עוצמה אך גם עם יכולת ליטוף.
בואו נהיה חוט גמיש, ורוח מחזקת. הגמישות המחשבתית שלנו כמחנכי כיתה והחוזק הערכי שאנחנו מביאים איתנו הם החוט והרוח של העפיפון. הם אלו שמחזיקים את התלמיד קרוב אלינו אך גם מאפשרים לו להתפתח.
הזיכרון שלי מימי הורים כתלמידה הוא של חוט מתהדק סביב צווארי. במקרה שלי החוט נקרע ולא חנק אותי, כך שיכולתי להמשיך להמריא ולעוף, אבל הייתה זו תעופה בלי בסיס בטוח שניתן לחזור אליו, ולתעופה הזו בלי משהו שיחזיק יש מחיר. התלמידים שלנו זקוקים לחוט ולרוח. אז בואו נהיה כאלה עבורם, גם בימי ההורים.
ובינתיים, אני!? מחכה ליום ההורים הבא. אולי גם עליו עוד אכתוב.
