להקשיב לשטח
"איך המורים מרשים לעצמם להיעדר כל כך הרבה?" "איך יכול להיות שעשו מבחן ידע למורים וכל כך הרבה לא הצליחו?" "מי הולך להיות מורה היום?" "המערכת לא התאימה עצמה למאה העשרים ואחת, מורים לא מצליחים לשרוד בבית הספר, מי בכלל הולך להיות מורה היום?" "כמה חופשות יש להם, מתי הם בכלל עובדים? ובכלל...."
מי שמקשיב לדיבורים בשבוע זה לפני פתיחת שנת הלימודים, לא מפסיק לשמוע עד כמה המצב קשה ועד כמה יש בעיות.
לעיתים נדמה כי כל חוליי החברה הישראלית מושתים על המורה: תאונות דרכים, אלימות במשפחה, חוסר נימוס, שלא לדבר על הדירוג במבחני פיז"ה. כל הציפיות מתנקזות לשם.
אז אני רוצה לעצור את ההלקאה העצמית ובשבוע זה שבו המורים נערכים לפתיחת שנת הלימודים, מקשטים את הכיתות, מכינים את מערכי השעורים, נפגשים עם הצוותים, התלמידים וההורים, כדאי לתת עוד הצצה לתפקיד המורכב כל כך.
להיכנס לכיתה עם שלושים תלמידים שבאים מעולמות שונים, מרקע שונה, מבתים אחרים עם יכולות שונות ובתוך ארבעים וחמש דקות של שיעור - להספיק חומר, ליצור עניין, לחנך לכבוד, ליצור אקלים חיובי, להיות רגיש לכל תלמיד... (כן, כל זה אמור להתרחש ב45 דקות). וזה בסיטואציה רגילה בה אין אירוע מיוחד באותו שיעור. ובמתח הזה ובמשימה הזו יש לעמוד בכל יום לששה שעורים בממוצע. חשבון הנפש התמידי והתסכול, האם הגעתי אל התלמיד? האם קדמתי אותו? האם הצלחתי לבנות לו את הביטחון העצמי? כשהקצב בכיתה מהיר, יש תלמיד שהולך לאיבוד ומרגיש שהוא לא מוצא עצמו בשיעור, ואם יש התאמה לקצב של התלמיד המתקשה יש תלמידים שמשתעממים, מרגישים שהם לא ממצים את יכולותיהם ובית הספר לא מתאים להם. להתייחס לאירוע אקטואלי שהיה בחדשות, כי זה חשוב או שאולי להתעלם, כי יש עוד חומר להספיק וכמורה אתה נמדד על ההישגים של התלמידים שלך?
את כל הלחצים האלה שמנקרים בראש וטורדים את החשיבה, יש למורה תוך כדי הסבר של תרגיל במתמטיקה על הלוח או קריאה של פרק בתנ"ך, ואת כל הדיון הפנימי המייסר צריך לעשות במאור פנים, עם הרבה אנרגיות ועם הרבה חן ומוטיבציה, כי חשוב להקרין אווירה חיובית בשיעור.
ואז ללכת הביתה, לבדוק את העבודות, המבחנים, לענות להורה שרוצה לשתף, להתייעץ או אולי לתת ביקורת, לחשוב על כל התלמידים שלא ברור לי איזו חוויה הייתה להם היום, ולבוא למחרת שוב עם רוח חדשה ורעננה.
השבוע זה אני רוצה להגיד תודה, ולפרגן.הפרגון למורה הוא לא רק עבורו, הוא עבורנו. כדי שתהיה תחושת מסוגלות אמתית, צריכה להיות הערכה. מורים שחשים מאוימים, לא יכולים לקבל החלטות חינוכיות מקצועיות. מורים שמקבלים הנחיות חדשות לבקרים לא יכולים להיות יצירתיים, יזמים. אל לנו ליצור מציאות שמורה יחוש שהוא רק צריך לסיים את היום בשלום. ניתן בו אמון, נסמוך עליו. הוא יהיה מאושר יותר ויפיק מעצמו יותר. ובסופו של יום זה מה שאנחנו רוצים.
ויותר מזה, לרוב ההתייחסות לנושאי משרות היא כאל אנשי מקצוע. כשאדם הולך למהנדס הוא לא מתווכח על הכמויות של החומרים או על המידות ובד"כ גם אין דיון עומק עם הרופא על מינון תרופה זו או אחרת. לגבי מורים, התמונה היא אחרת, מכיוון שכולם היו בבית ספר כתלמידים, יש תחושה שהם מכירים את המקום ויודעים מה צריך להתרחש שם. אז בואו נזכור, הוראה היא מקצוע רציני, המורה הוא איש מקצוע, יש עליו אחריות, והוא מתמודד איתה תוך כדי למידה והתנסות מתמדת. אם נקפיד להתייחס אליו כאיש מקצוע גם התלמיד יקבל אותו ואת מסריו וערכיו. אי אפשר לבלום את התפתחות התהליך החינוכי ואז להיות מופתעים.
תודה על סבלנות גדולה לכל תלמיד,
תודה על יצירתיות אינסופית,
תודה על כך שכל יום מחדש נפתח באתגרים חדשים, ברצון להגיע לכל תלמיד.
תודה על כך שבכל שיעור מתחילה הופעת אומן חדשה לקהל שלא תמיד בחר להשתתף במופע.
תודה על משוב חיובי וחיזוק לתלמידים בדרכים יצירתיות.
תודה על ההכלה של שאיפות ההורים, ועל כך שהציפיות שלהם לעיתים באות בצורה כוחנית ואולי לא מספיק מביאות לידי ביטוי את הצרכים.
תודה על כך שלמרות שלא תמיד יש את כל התנאים, נעשה מאמץ להשתפר ולהיות טוב יותר.
ובעיקר תודה גדולה על כך שלמרות שהגיל מתקדם, התלמידים נשארים תמיד צעירים וצריך להיות עדכני כל הזמן.
תודה על כך שלאורך השנים הצלחת כמורה לייצר בוגרים איכותיים שפיתחו את ההיי-טק הישראלי, את הרופאים, המורים, בעלי המלאכה, הקצינים ובכלל, על כך שעל כתפי המורה יושב עתיד החברה שלנו.
אז כל מה שרציתי זה להגיד לכל מורה תודה ענקית על הכל!
אני מבקשת מכולנו בשבוע מיוחד זה ליזום באופן מיוחד אמירת תודה למורה אחד שלך, למורה של הבן שלך, למורה שלמדת אצלו.
ניצור גל של הערכה, פרגון, ותודה.
ניתן אמון בתהליכים, נהיה סובלניים, לא נבקש פתרונות קסם, כי לרוב הם יהיו שטחיים, נחבק, נעודד את הטובים ללכת להיות מורים. נניף דגל גבוה של הערכה, חיבוק ותודה,
נהפוך את תחילת השנה לחג אמיתי, של יצירה, של עשיה של הזדמנות לבנות את ההווה והעתיד שלנו. בואו ניתן כוח למורים שהם האנשים החשובים באמת!
ד""ר עליזה בלוך עומדת בראש רשת בתי הספר התיכוניים של ברנקו וייס ועוסקת בניהול ובהנחיית מורים ומנהלים. היא נולדה בקריית גת ומגיל צעיר עוסקת בחינוך פורמלי ובלתי-פורמלי. ד""ר בלוך ניהלה את בית הספר התיכון ברנקו וייס בבית שמש והפכה אותו למופת של הצלחה חינוכית וחברתית ולמודל לחיקוי. היא זכתה בפרסים רבים, בהם פרס רוטשילד למנהלים מצטיינים (2011) ופרס חינוך ארצי לבית הספר (2011), ונכללה בין ""עשרה המשפיעים בחינוך"" על ידי ""הארץ"" (2011) ו""מקור ראשון"" (2012). עבודת הדוקטור שלה עוסקת בנושא התפתחות החינוך העל-יסודי בעיירות הפיתוח.
