להיות מורה זה להיות עדה לרגעים מיוחדים

להיות מורה זה להיות עדה לרגעים מיוחדים.

בכל שנה מחדש, מגיע סוף השנה, שנת הלימודים מסתיימת. הילדים עסוקים בחזרות לקראת מופע הסיום, לומדים את תפקידיהם להצגה, משייפים את צעדי הריקוד, מודדים את התלבושות הצבעוניות, יש שכבר מתחילים להתאפר ומנצלים את הרגע הזה שמותר להם. ואז...מגיע הערב המיוחל. האולם מקושט ומוכן, הכל במקום, הכיסאות ממתינים... ההורים מגיעים עם הילדים ובידיהם הכיבוד. הרבה התרגשות באוויר, חיבוקים, ברכות, לחיצות ידיים, הילדים רצים מהמראה לאולם ובחזרה למראה, ואז...סוף סוף זה מתחיל.

כולם הולכים למקומותיהם, ההורים מתיישבים, הילדים משתתקים בעמדותיהם על הבמה ומחכים למוסיקה.

האות ניתן, הילדים מתחילים את הריקוד שלהם.

התבוננתי בהם.

קבוצת ילדים צעירים, לבושים בבגדי הריקוד, חזותיהם גאים, מישירים מבט אל הקהל, מחייכים חיוך של הקלה, לאחר שבועות של חזרות, של מאמץ מרוכז. חשים את תנופת הריקוד ואת ליבם הפועם בעוז...

מסביב קהל של הורים נרגשים. לצדי חבריי לצוות המורים, נרגשים לא פחות.

ואז, לגודל הפתעתי, הרגשתי בדמעה יורדת לה, אט אט, על לחיי.

מיד הופיעה תהייה בתוכי: על מה ולמה הדמעה?

והתשובה לא איחרה להגיע, ויחד עימה התובנות -

ראיתי לפניי אנשים צעירים, חדורי בטחון מן הסוג הבא אחרי השקעה ומאמץ ואשר מלווה בידיעה שהם יודעים, בידיעה שהם מסוגלים.

אנשים צעירים  שנמצאים ברגע זה ממש, כאן אל מול עיני המתבוננות, בקשר עם העתיד שלהם. שמשהו בתוכם, חווה את הידיעה  שהם יכולים. בשבועות האחרונים הם השקיעו, ניסו, עשו הרבה חזרות והנה סוף סוף הגיע הרגע הזה שאוסף לתוכו את כל המאמצים והניסיונות שלהם, ומוכיח שיש שכר לכל עמלם.

והנה הם כאן, חורטים בתוכם, תוך כדי הריקוד,  את הידיעה שהם יכולים, ומשהו בהם חותם את זה כעת...

הם, הילדים, לא מודעים שזה מה שקורה, אך אותו הדבר בתוכם, שנמצא שם מרגע לידתם, הוא יודע. הוא יודע שהם בכיוון, שהם מבצעים עתה עוד אקט בתוך סיפור הגדילה שלהם, בתוך מסעם הייחודי של כל אחד ואחת שמוביל אותם אל עתידם.

חשתי ברת מזל שזכיתי להיות ערנית ונוכחת באחד מהרגעים המיוחדים והמרגשים האלה ולתת עדות לכך.