ישראל במלחמה
כשהיה כבן 3, נהג בני הבכור לקרוא לדובי שלו: "בודי". זה הצחיק אותנו, עובדה שעד היום אנחנו זוכרים את השגיאה הזו. אם אשאל אתכם - הקוראים' על שגיאת דיבור או כשל לשון שהיו לילדיכם בצעירותם, מיד תשלפו אחד (או המון) כאלה.
מרבית הטעויות האלה משקפות את הסינתזה המחשבתית שהילד עשה כדי לבטא מילה חדשה, סיכול אותיות או שימוש בבניין לשוני שגוי ועוד.
שני עניינים עולים פה:
עם השנים, הפעוט גדל. בהדרגה נכחדות הטעויות המקסימות האלה (כצפוי וכרצוי). הילד ממשיך לשגות במקומות אחרים, מורכבים יותר, וגם בהם הוא לומד ומתקן.
העניין הוא, שבשלב מסוים, אנחנו מפסיקים להתפעל או לצחוק, ובהמשך מתחילים לבקר ואפילו "להעניש" על טעויות כאלה. בבית הספר: ה"עונש" מגיע בצורת פסילת פתרון שמועלה בכיתה, או לגלוג והקטנה מצד חברים תחרותיים, הורדת ציון במבחן ועוד.
התייחסות כזו, או אווירה תחרותית, עלולות לכבות את הרצון להמשיך לנסות, ואף להעמיס מטען רגשי שלילי על החשש מלטעות, שבתורו מונע התנסות והרפתקנות בלמידה או השתתפות חופשית בדיון לימודי. במלים אחרות "אשמור את מחשבותיי לעצמי כדי לא להיפגע". ובהינתן שאנו חיים בתרבות שמקדשת את המצוינות, קל לנו לשכוח שהדרך למצוינות רצופה למידה מטעויות.
והנה קיבלנו מסר כפול:
איך שניהם עולים בקנה אחד?
עד פה כנראה שלא חידשתי כלום.
העוסקים בחינוך יודעים זאת מצוין. באוניברסיטת תל אביב למשל, במחלקה להוראת מדעים, יש המון דיסרטציות (מחקרי תואר שני) שעוסקות בשגיאות ובטעויות שתלמידים עושים במתמטיקה (גם שלי, בעוונותיי, עוסקת בדיוק בזה).
אז מה בדיוק אני רוצה? שנתחיל לקבל טעויות כתשובות נכונות, רק כדי לא "להעליב" או "לדכא" את היצירתיות של הילד? ממש לא! אני עדין מורה למתמטיקה ורוצה ודורשת אמת מדעית!
מטרת המאמר הזה היא להזכיר לנו את החשיבות של הטעייה בדרך ללמידה, ולחדד את השאלה הבאה: איך אנחנו יכולים לעודד התנסות ולאפשר לתלמידינו לחפש פתרון, להביע מחשבה או לפתח רעיון יצירתי עצמאי, בלי לחשוש מהמחיר הרגשי שישלמו על שגיאה (גיחוך, הערה, הורדת ציון ועוד)?
ולא מספיק החופש להביע רעיון, חיוני גם לתת מרחב של זמן ונינוחות לפיתוח מחשבה או רעיון – גם אם התוצאה תהיה שגויה.
לאחר שהבנו את הטעות, חשוב מאוד להקנות ולתרגל בכיתה תהליך רפלקטיבי. למידה מטעויות מחייבת אותנו להבין את מה שעשינו, ומשם לנמק לעצמנו ולהסביר גם את מה שהוביל אותנו לטעות. כל אלו יתרחשו אך ורק באווירה מתאימה, בסבלנות ובהמון עידוד שלנו כלפי התלמידים לנמק ולהסביר את החשיבה שהובילה לטעות.
כן, אז כרגע אני רואה את אתכם מגלגלים עיניים ושואלים: "ומתי בדיוק נספיק את החומר לבגרות?" האמת היא שאני אומרת לעצמי את אותו דבר בדיוק! זה כל העניין: אני מנסה להציג פה קושי, שלי עצמי אין עדיין פתרון אליו.
אם לא נאפשר לתלמידים התנסות עצמית, טעייה ואפשרות עצמאית לתיקון, אז היכולת ללמידה עצמאית, היצירתיות והרצון להתמודד עם למידה וקושי יחסמו. במילותיו של סטודנט שהיטיב להפנים את הפרדיגמה: "איזה פדיחות אני הולך לעשות לעצמי. אין לי מושג אם מה שעניתי פה נכון"...
כלומר: תהיה תמיד צודק, ואם אתה לא בטוח שזה נכון – אל תגיד".
זה נכון בלימוד שפה זרה, זה נכון במתמטיקה, זה משמעותי מאוד במדעי הרוח והחברה, וזה נכון לחיים בכלל (בהסתייגות של חוקים ושמירת ביטחון).
אפילו המדינה ובתי החולים יודעים שללא תקופת סטאג', שכוללת התנסות, שגיאות ולמידה מטעויות, לא יהיו לנו רופאים מומחים.
דרך אחרת להאיר את הקושי: מחקרים שנעשו על חינוך בהפרדה מגדרית, הראו שתלמידות משפרות את ההישגים שלהן במדעים, ושהרבה יותר בנות פונות לחינוך מדעי, כאשר מתקיימת הפרדה מגדרית (מקור). גם במגזין זה ניתן לקרוא על היתרון שבהפרדה מגדרית, בהקשר ללימודי מדעי המחשב.
הרשו לי להדגיש את אחד ההסברים: חוקרים ומורים המלמדים בכיתות מופרדות מגדרית, מצאו שהאווירה בכיתות אלה הייתה נינוחה, מעט פחות תחרותית, התלמידות חשו ביטחון רב יותר בכך שגם אם יעשו טעויות, הן לא "ישלמו" עליהן בלעג, פסילה או מצב מביך אחר. הנה, למשל, מה שמספרת המורה דנה קליס-רגב שמחנכת ומורה בכיתת תלמידות שלומדות בנפרד מהתלמידים מדעי המחשב: "התלמידות הרשו לעצמן לשאול שאלות ללא פחד, צורך לעשות רושם או החשש ממה יאמרו אחרים".
נראה שהמעגל המשתק הזה: טעות שמלווה אחריה בביקורת, מעוררת מטען רגשי, שאצל רבים מאוד הוא חוסם, מאלים ומונע התנסות, גורם לתלמידות רבות לא להתפתח בתחומי לימוד שבהם התחרות הינה נפוצה. כאשר מפחיתים את התחרותיות, כפי שנעשה בכיתת נבחרת הבנות למשל, התלמידות פורחות: יותר תלמידות בוחרות במקצוע, ההישגים שלהן גבוהים והנשירה מהמקצוע נמוכה משמעותית.
אז איך נאפשר למידה משגיאות, ניתן מרחב לטעייה ועדיין נוודא שהתלמידים ידעו את החומר, ובתוך פרק הזמן הנדרש?
אין לי תשובות נחרצות. ואולי זה בדיוק העניין:
אם אנו רוצים לאפשר למידה משגיאות, אולי כדאי שנהיה פחות נחרצים.
אפשרויות וגישות יש בשפע:
הם לא אוהבים את זה. זה מקום לא בטוח עבורם.
אבל אני מתעקשת, לא מציגה פתרון ומציינת שמבחינתי הם למדו באותו שיעור יותר מכל שיעור אחר. חלקם טענו שזה היה בזבוז זמן, כי לא פתרו את התרגיל, מבחינתי: הם למדו לחפש את התשובה, לא להיבהל אם הפתרון לא בא מיד, הם למדו לנסות עוד ועוד כיוונים (אגב, על שיעורים כאלה אני משלמת אחר כך בתהיות והסתייגויות מצד עמיתי שלא מבינים למה אני לא מספיקה את החומר כמוהם...).
אלו הרעיונות שאני מבצעת בכיתות שלי, על מנת לעודד חשיבה והתנסות עצמית, הפחתת החשש מטעייה ואימון ברפלקציה. בטוח שלכם הקוראים יש עוד המון רעיונות.
על רפלקציה ארחיב במאמר נפרד. בינתיים אפשר לקרוא הצעה מצוינת לרפלקציה בעקבות מבחנים. ובינתיים אתם מוזמנים להעלות בתגובות, מחשבות ורעיונות לאופנים שבהם ניתן לעודד תלמידים להתנסות אקטיבית בלי לחשוש מטעויות.
מורה למתמטיקה ומחנכת בתיכון בגין בראש העין, מרצה, מנחה השתלמויות מורים, מאמנת אישית, מתמחה באימון לאתגרי קשב וריכוז ותפקודים ניהוליים.
