מתמטיקה
כבר מספר שנים שאני מזהה מאפיין בולט אצל תלמידי יב' בתחילת שנת הלימודים: אותם תלמידים שקדנים, חרוצים, שעשו כל מאמץ לקראת הבגרויות של כיתה יא', מגיעים לתחילת השנה הבאה – לשנת הסיום – יב', במצב צבירה שונה לגמרי.
הם מגיעים אחרי קיץ עמוס: מחנות קיץ שבהם הובילו שבט או קן שלם (צופים, נוער עובד ולומד), אחרי מסע הישרדות שבו צלחו 10 ימים בתנאי שדה מלאים (של"ח), אחרי שעבדו והרוויחו כסף. חלקם גם הוציאו רישיון נהיגה. כולם מרגישים עכשיו עצמאיים, קובעים, מובילים... וזהו, התבנית של בית הספר "כבר לא מתאימה להם יותר".
אני רואה אותם החל מהאחד לספטמבר מגיעים לכיתה באפס כוח. עייפים (כי "שינה זה over rated"), בוהים בי במבט חצי מזוגג ואומרים במילים כאלה ואחרות: "אוי באמת חגית, אחת עשרה שנים אנחנו בסרט הזה. אחת עשרה שנים!!! והשנה האחרונה במיוחד הייתה סיוט (כיתה יא', להזכירכם). די. זהו, השנה הזו לגמרי מיותרת. אין יותר חשק. אין כוח. נמאס לנו הלימודים. נמאס הלחץ הזה". חלק מדברים על אס"ק – (כן, את הסלנ"ג החצי צבאי ואת המוטיבציה לשרת שרות משמעותי הם לא איבדו, ההפך!) חלקם פשוט מדברים על עייפות.
אל מול עייפות החומר הזו, עובד צוות שלם של מורים במקצועות שונים, ומתחילים לנהל שנת לימודים. שאלת השאלות היא איך מחדשים ומרעננים את המוטיבציה, את אותו "מנוע בעירה פנימי" שכבה אצלם.
רבים מאיתנו (גם אני) מלמדים כרגיל. מתקדמים בחומר, מודיעים על בחנים או מבחנים, מדברים על הבגרות הקרובה וכן הלאה. אלו אכן מייצרים הנעה, אבל זו אינה הנעה פנימית. זוהי רוטינה, והאמת היא שעד גבול מסוים זה באמת עובד. התלמידים "נכנסים" לשגרת הלמידה וזהו. אבל לעיתים קרובות ההנעה החיצונית הזאת עלולה לייצר זרות והתנגדות. בכתבה זאת אני רוצה להציע דרך נוספת לעורר רצון פנימי ומוטיבציה בתלמידי יב'.
הדרך שאני מציעה, עושה שימוש בדיוק באותה תחושת "אווירת סוף הקורס" שיוצרת אצל התלמידים את תחושת ה"אין כוח או חשק" (כמו באמנויות הלחימה – שבהן משתמשים בכוח של היריב כדי להפיל אותו - רק שהפעם אנחנו עושים את זה על מנת להיטיב איתם ו"להניף" אותם למעלה). אני מקיימת עם התלמידים שיחה בתחילת השנה: זו שיחה שאפשר לקיים בכל שיעור, אפילו בכל מקצוע, ואפשר ורצוי להקדיש לה יחידה של שני שיעורי חינוך. מתחילים במקום שבו הם נמצאים - שאלה: התחלנו יב' – איך אתם מרגישים עם זה? כמובן שעפות בכיתה מילים כמו אלו שתיארתי קודם, ("מיותר", "מעייף", "לא מעניין" וכו'). בשלב הבא אני מזכירה להם שזה השליש האחרון של תקופת התיכון, ממש סיום הקדנציה. מי שרוצה להיות דרמטי יכול לדבר במונחים של "money time". זה הסוף... אפשר לדבר על אפיסת הכוחות בסיום ריצת המרתון. ניתן להראות בהקשר זה סרטון רלוונטי, למשל:
כעת השאלה שניה: תתרכזו ותחשבו היטב על עוד 10 חודשים מהיום. מסיבת סיום... דמיינו לעצמכם שהנה אתם מסיימים! חשבו על זה רגע. תתרכזו בהרגשה המתוקה הזו של סיום, של סוף של משהו. מה תרצו לדעת שהשגתם? מה יעשה אתכם אלופי העולם בעיני עצמכם?!
עם איזה נכסים אתם רוצים לצאת מהתיכון?
כדאי לכוון לנכסים מכל הסוגים: אקדמיים, רגשיים, חברתיים וכו'. זה קצת מדליק אותם, הם מתחילים לזרוק כל מיני שאיפות וחלומות (כולל להרוויח כסף, לטוס לחו"ל, לעשות פרויקט גמר "פצצה", ולהיות אלופי בית הספר בכדורעף – אלו חלק מהדברים שעלו אצלי בכיתה). כעת, כדי להפוך את זה לאמיתי וממשי – ביקשתי שיפתחו "note" חדש בסלולארי, וירשמו את הנכסים הפרטיים שאיתם הם רוצים לצאת – בתחום הלימודי, בתחום המשפחתי, לקראת הגיוס ועוד. במפגש הבא, אני מבקשת מהתלמידים לפרט מה לדעתם הם צריכים לעשות כדי להגשים כל נכס? להתייחס ל"תוכנית המגירה" אם יתברר שזה לא בדיוק יעבוד? (כן, חייבים להתייחס גם לקשיים ולמכשולים).
ועניין נוסף, שהופך את כל השיחה הזו למעשית: מה אני צריך לעשות כדי להשיג את ה"נכס" הזה? ופה מדברים על מאמץ אישי, אבל גם על שיתוף פעולה ובקשת עזרה, על שינוי סדר עדיפויות ועוד.
במהלך השנה, מתייחסים מידי פעם למה שכתוב: מה השגתי? מה אני בדרך להשיג? אולי יש נכס שבבדיקה אני מעדיף לוותר עליו – ולמה? אני מזכירה להם להביט ברשימה הזו מדי פעם. להיזכר בה, לחשוב איך ירגישו כאשר ישיגו את המטרות שלהם.
אז אני, לקראת סיום עם כיתת ה-יב' שלי: עם איזה נכסים אני רוצה לצאת בסוף השנה?
1. ליצור שנה משמעותית עבורי ועבורם.
2. שיהיה טיול שנתי אחרון – מעולה.
ועם איזה נכס אתם רוצים לצאת בסוף השנה הזו?
מורה למתמטיקה ומחנכת בתיכון בגין בראש העין, מרצה, מנחה השתלמויות מורים, מאמנת אישית, מתמחה באימון לאתגרי קשב וריכוז ותפקודים ניהוליים.
