שפתם של המקוללים - מדוע תלמידים מקללים?

**

הערת המערכת: מאמר זה כולל בתוכו ציטוטי קללות ואמירות הלקוחות משפת התלמידים, שעלולות להיות פוגעניות. עם זאת, החלטנו לשלבם במאמר בשל חשיבות האמירה והרעיון  החינוכי שמביע המורה דוד כהן.

**

"כשהייתי כבן עשר, תלמיד בבית ספר ממלכתי דתי בשכונת התקווה, מסביבי ניבלו חבריי את פיהם בקללות עסיסיות לעתים תכופות. אמי הזהירה אותי שאם תשמע אותי מקלל, היא תשים לי פלפל חריף בפה. אני, שלא אהבתי פלפל חריף, השתדלתי מאוד לשמור על לשון צחה והקפדתי שלא לקלל. אולם פטור בלא כלום אי אפשר - הרגשתי שאני חייב לתקשר עם סביבתי בשפה שאינה שפת המבוגרים ושתכניס אותי לחבורה המכובדת של המקללים. לכן בחרתי קללה שחשבתי שאולי לא תזכה אותי לטעום את טעמו של פלפל השאטה, אך עסיסית ומורדת מספיק כדי להיכנס לחברי המועדון הסגור של המקללים. 'אח'ו-שילנג' הייתה מטבע הלשון השחוק שלי, שהשחלתי כמעט בכל שיחה עם חבריי; שידעו שגם אני יודע לקלל, יכול לקלל ובעיקר שאני יודע איך לדבר איתם בשפתם. יום אחד שמעה אותי אמי קורא לאחי בזה הנוסח: 'בוא רגע יא אח'ו-שלינג'. אמי זינקה לעברי כנשוכת נחש, נטלה את ידי בכוח לחדר צדדי וצעקה: 'אתה יודע מה אתה אומר? אתה יודע מה זה אח'ו-שלינג?'. 'לא... לא...' מלמלתי. 'כרגע אמרת אח של הזונה. אמרת זונה!!!' באותו רגע השמים נפלו עליי. אמרתי זונה. קיללתי בקללה הנוראית זונה..."

עד היום, כשאני נזכר בסיפור זה, אני מצטמרר מזיכרון החרדה ובעיקר מאי ההבנה הטוטלית של מעמדה של הקללה בתוך הקונטקסט התרבותי. לא הבנתי אז, וגם כיום אני מפקפק בהבנתי המלאה לגבי מעמדה של זו. אם אסור לקלל, וקללה היא חטא כה חמור כפי שאמי הזהירה אותי, הכיצד זה שהמקלל הראשון בהיסטוריה היה אלוהים בכבודו ובעצמו כאשר אמר לנחש "...כי עשית זאת, ארור אתה מכל-הבהמה, ומכול חית השדה; על-גחונך תלך, ועפר תאכל כל-ימי חייך" (בראשית ג יד.). אם מותר לקלל, מדוע אנחנו כועסים כל כך על תלמידינו, כאשר הם מקללים זה את זה? מדוע אנו סולחים לעצמנו כאשר אנו פולטים קללה עסיסית בינינו לבין עצמנו, בכביש או בתור לקופת חולים, וכאשר תלמיד מקלל אותנו או את חברו, אנו מעיפים אותו מיד מן הכיתה או למצער, נוזפים בו בפומבי ומבקשים ממנו לחדול מיד? האם קללות הן צורת ביטוי שמותרת רק בלחש או בחברת מכרים קרובים, באירועים מיוחדים? או שמדובר בנושא מעט מורכב יותר, המחייב עיון מדוקדק.

הם לא מקללים אותנו, הם מדברים אלינו

כדי להבין את הקשר הקללה המוטחת בנו המורים, עלינו לשמוע אותה בשיח בין התלמידים לבין עצמם. בשיח זה ניתן להבחין עד כמה היא משמשת לתקשורת בין המודרים עצמם כשפה סודית, שבה הם מרגישים מיוחדים ובעלי מעמד ובעצם יוצרים פלטפורמה של אחדות שהופכת למקור כוחם. כל המקללים נמצאים יחד על אותה פלטפורמה של מי שהשליטה הזמנית בידיהם והם אלה שיכולים, בהבל פה, להדיר את הסביבה מהברית הסודית של המקללים.

כאשר תלמיד פונה לחברו ואומר לו: "איפה אתה יא זין?" הוא אינו מתכוון לקלל אותו בכלל. הוא פשוט מדבר איתו בשפתם של המקוללים. שפת המקוללים היא שפת הקללות, שבה התקשורת מתבצעת באמצעות קללות כביטוי תרבותי מובהק לייחוד ולשליטה. כל מי שמקלל, הופך באחת ממקולל למבורך בייחוד, בקהילה תומכת, ובהשתייכות סוציולוגית ברורה. אחרת קשה להבין מדוע משתמשים התלמידים בכל כך הרבה קללות עסיסיות בשיחה, למרות שבמקרים רבים הן אינן תורמות כל אינפורמציה לדברים הנאמרים. מספר דוגמאות משיחות כאלה מחדדות את הנקודה עוד יותר.

שיחה אקראית ששמעתי באחת ההפסקות:

א: "תגיד יא בן של זונה, למה לא באת לספורט?"

ג: "שתוק יא מזדיין בתחת יא שרמוטה. לא יודע, הייתי עייף".

א: מה עייף? יא חתיכת הומו. אתה משתולל בכיתה כל היום כמו איזה מניאק ואתה אומר לי שאתה עייף?"

לו היינו מנקים מהשיחה את הקללות, לא הייתה נגרעת ממנה שום פיסת אינפורמציה שהועברה בין התלמידים. השיחה הייתה נראה כך:

א: למה לא באת לשיעור ספורט?

ג: לא יודע הייתי עייף.

א: עייף? הרי אתה פעיל מאוד בכיתה.

מדוע בחרו התלמידים להוסיף את הקללות, בצורה כמעט מלאכותית, שלא לומר אוטומטית למשפטיהם? מדוע הקללות כל כך חשובות לשיח שלהם?

נראה שתקשורת הקללות שלהם היא השפה המקבילה לשפה התקנית והיא חשובה להם, בדיוק כפי שחשוב לנו המורים לשמור על עברית תקנית או על לשון צחה ונקיה. כשם שאנו דואגים להעשיר את שפתנו, לדייק בהגייתה ולעזק ממנה שפה זולה וגסה, כדי לחזק את התקשורת בינינו, בדרך שנראית לנו הולמת את תרבותנו המשותפת, כך הם דואגים לחזק את שפת הקללות, להעשיר אותה, לגוונה ולהשתמש בה כמעט בכל משפט, כדי לחזק את הקשרים ביניהם. תוספת הקללות במשפטים אינפורמטיביים, היא למעשה לב הקשר בין התלמידים והבסיס שאותו הם יחזקו בכל דרך, למרות מחאותינו הצייצניות והצדקניות.

מדוע חשוב לתלמידים להעשיר את שפתם בקללות? כיצד הפכו הקללות לחלק מרכזי בעולמם התרבותי והשפתי? כיוון שזה מה שהותרנו להם לקחת. זו שארית הפסולת הרוחנית שסילקנו מסלון בתינו אל החצר האחורית והנה היא חוזרת אלינו מן הדלת הקדמית אל לב השיעורים שלנו.

השאלות הפדגוגיות המתבקשות בהקשר זה, הן ראשית מדוע אנו כל כך כועסים על התלמידים המקללים, אם אנו מבינים שהם בסך הכול מדברים את זהותם, בדיוק כפי שאנו עושים בשפה הקאנונית? ובעיקר, האם ניתן לראות בהבנת תקשורת הקללות, אמצעי פדגוגי שמהותו הבנה טובה יותר של המוטיבציות, המתחים והקשיים של תלמידינו בדרכם ללמידה?

הקללות הן מה שהותרנו להם לקחת. זו שארית הפסולת הרוחנית שסילקנו מסלון בתינו אל החצר האחורית והנה היא חוזרת אלינו מן הדלת הקדמית אל לב השיעורים שלנו.

תקשורת הקללות כהזדמנות פדגוגית להיכרות הדדית

הדרך הפרקטית להשיב על השאלות שהבאתי לעיל, היא הפיכת הבנת תקשורת הקללות לאמצעי פדגוגי רב עוצמה. אמנם מדובר בעיקר בדרך אישית שעל כל מורה להתאימה לאופיו ולאופי תלמידיו, אך הדבר חיוני כבסיס ראשוני לכבוד הדדי וללמידה. אני התחלתי את דרכי ביישום הבנה זו, לאחר שיחה קצרה עם תלמיד שלא חדל לקלל במשך שעה שלמה:

"תגיד לי, למה אתה מקלל כל כך הרבה?" שאלתיו, אחרי שסף הגועל מקללותיו עבר גם את גבולות הסובלנות שלי.

הוא ענה בלי לחשוב: "מה לעשות, אני מקלל, מה לא טוב'ך?"

אמרתי לו: "אבל אני לא מקלל ולא נעים לי לשמוע את הקללות שלך כל הזמן".

והוא ענה משפט שאפשר לי להבין שהמפתח להבנת עולמם של תלמידי נמצא כל הזמן מול עיני: "אם לא נעים לך תסתום את האוזניים. זה אני".

שנים רבות הלכתי כשאצבעותיי אוטמות את אוזניי ולא רציתי לשמוע את הקללות שלהם – "זה לא היה נעים לי". זה לא היה נחמד לאיש חינוך להקשיב לשפה גסה וזולה, שבאה מתלמידיי, כי אני הרי צריך ללמד אותם "לדבר יפה", להתנהג כמו בני אדם. להיות בני אדם... בני אדם כפי שאני חושב שצריכים להיות. כשהסרתי את אצבעותיי מעל אוזניי, ביקשתי מהם שידברו אלי רק בשפה שלי, כדי שיהיה לי נוח ונעים וכדי שאוכל להנציח את הפער ביני לבינם וכדי שלא אצטרך להכיר בעובדה שאלה הם ושזו תרבותם ושעליי להתייחס אליה. לא הבנתי מעולם למה הם מתעקשים לקלל למרות אזהרותיי, איומיי, תחנוניי. לא השכלתי לראות כמה ולמה לא נעים גם להם לשמוע את שפתי ה'יפה' ולדבר בה. לא הבנתי לאיזה עולם מרהיב ומרתק של מודרים ומנודים אני יכול להיכנס, אם רק אחפוץ בכך באמת, אך אני מעדיף להילחם בו כאילו היה אויבי. לא הבנתי שאם אכיר אותו, אזכה להיכנס לביתם בלי יוהרה ובלי התנשאות מתחסדת; אזכה לראות את כאבם ככאב לא זול ואת גסותם כגסות לא חולה. כי בעולם שלהם, כל חבר הוא אח, וכל אח הוא חבר. בעולם שלהם לעתים קללה היא ברכה וברכה היא לאו דווקא ברכה. בעולם שלהם אני אורח והם בעלי הבית; בעולם שלהם אני המודר והם המדירים. וכשאני נכנס אליו, אני מכבד אותו, אני רואה אותו ומראה להם שאני מלא הערכה אליו. תלמידיי מזהים ומרגישים מיד את יחסי זה, אף על פי שאני לא מקלל כמותם ואיני מנבל את פי אחרי כל משפט. נהפוך הוא. אני מקפיד על צחות לשוני, אך הם מבינים שאני מכבד את תרבותם ואת תרבותי כאחד, ומגיע אליהם כדי ללמדם ממקום של כבוד והערכה הדדיים. פרקטיקה זו מצליחה לייצר הפחתה מסוימת בקללות, כיוון שהן אינן עומדות עוד במרכז הדיון. מה שהופך למרכז הדיון היא תרבותם של התלמידים והכבוד שאני רוחש לה. הקללות מאבדות מכוח הייצוג שלהן כאשר העולם שאותו הן מבקשות להציג ולייצג, זוכה להנכחה כנה ומכבדת מצדי.

אכן, להבנתי אין להיתפס לאשליה שתקשורת הקללות תוחלף לחלוטין בעתיד הקרוב בתקשורת בעלת מאפייני תרבות שתואמים את ערכנו, תקוותנו ושאיפותינו הפדגוגיות. לתקווה זו אין בסיס חברתי ותרבותי מלא.

כל מורה צריך למצוא ולסגל לעצמו את אופי התקשורת החדשה עם תלמידיו. עד שיבשילו התנאים להיכרות מהותית של שתי התרבויות, שומה על המורים לשמור על גבולות השיח מצד אחד ומצד שני לא לחדול מניסיונות כנים להבין חלקים נרחבים ודומיננטיים מעולמם של תלמידי בתי הספר האתגריים. שינוי מהותי של הבנתנו (המורים), את מעמדה של הקללה ותפקידיה, יביא לפי תקוותי, גם להישגים לימודיים משמעותיים וללמידה שיש עמה כבוד הדדי, פתיחות ואמון. עידן חדש של דיאלוג אמיתי שלנו עם תלמידינו עשוי להיפתח, ועידן ישן של מונולוג, שבו תלמידינו היו מאזינים פאסיביים, מודרים וחסרי מעמד, עשוי להיסגר.

הדבר תלוי יותר בנו מאשר בתלמידינו.