ישראל במלחמה
לפני מספר שבועות הוצגו בתוכנית הטלוויזיה "צינור לילה" סרטונים של כוכב רשת בשם אליעד מלכי. אליעד הגיע לתוכנית בעקבות שימוע שנערך לו במכללת לוינסקי שבה הוא לומד. השימוע נערך בעקבות הסרטונים של אליעד, הנתפסים בעיניי מקבלי ההחלטות במכללת לוינסקי כפרובוקטיבים וחושפניים, ועלולים להיתפס באופן שאינו עולה בקנה אחד עם דמות המורה שבמכללה מאמינים בה ומחנכים לה, כדברי נציגי המכללה. מעניין שבמכללת לוינסקי הגיעו לסרטונים של אליעד ולא של ליידי גאגא, בריטני ספירס, ריהאנה, ביונסה וקייטי פרי - כוכבות תרבות של ילדי ישראל, שהקליפים שלהן מביכים אולי אפילו את אליעד עצמו. אליעד נדרש לבחור האם להסיר את הסרטונים, להמשיך בלימודיו ולסיימם עם תואר אקדמי בחינוך ותעודת הוראה או לוותר על תעודת ההוראה, מה שלמעשה יגרום לכך שהוא יוותר על האפשרות לעבוד כמורה. אליעד ועורך דינו טוענים שהשירים והסרטונים הם חלק מאומנות שהוא יוצר. בתוכנית הוצגה תגובת משרד החינוך בה נכתב "הוראה זה מקצוע מחייב".
למרות שהייתי כבר בסוף היום שלי כששמעתי את הדברים - התעוררתי. "הוראה זה מקצוע מחייב" - אני מהרהר ביני לבין עצמי. בעיני, תחושת החובה שלי להוות דוגמא אישית לתלמידים מגיעה מתוך ההכרה שלי בחשיבותה של הדוגמא האישית לחינוך. למעשה, אני רואה את האפשרות לחנך כזכות ולא כחובה. לדעתי, כאשר מורה רואה בחינוך כזכות ולא חובה, המחויבות שלו לחינוך תלמידיו גדולה יותר.
לאחר התכנית עלתה בי השאלה האם היצירה של אליעד מלכי בחייו הפרטיים באמת עלולה להזיק לתלמידיו? וגם אם כן - האם יש בכך לפסול אותו מלהיות מורה?
המקרה הזכיר לי את הספר "גדר חיה", של דורית רביניאן, אשר נפסל על ידי משרד החינוך בטענה שיחסים אינטימיים בין יהודים ושאינם יהודים מאיימים על הזהות הנפרדת. מה היה קורה אם דורית הייתה מורה בעת הפרשה? האם הייתה נדרשת לבחור בין גניזת הספר לבין המשך עבודתה כמורה? במקרה של אליעד, מדובר, על פי משרד החינוך, בדמות שאינה מתאימה להיות מחנכת ובמקרה של "גדר חיה" משרד החינוך הגדיר את היצירה הספרותית כבעייתית (אם יש בכלל דבר כזה).
אבל זה לא הסוף. המקרה של אליעד הזכיר לי גם את פרשת אדם ורטה. ורטה, מורה למחשבת ישראל, היה במרכזו של דיון סוער לאחר שתלמידה בכיתתו התלוננה עליו לשר החינוך, משום שלדבריה טען ורטה כי צה"ל אינו צבא מוסרי. התלמידה חובקה על ידי חוגי הימין וורטה זומן לשני שימועים, אך לבסוף הוחלט שלא לפטר אותו (אם כי לאחר 4 חודשים הוא פוטר בשל קיצוצים). בשימוע נאמר לורטה כי זו בעיה כאשר מורה אומר דבר מה המנוגד או שונה מהותית מרוח בית הספר, וכי כאשר ורטה אומר שצה"ל אינו צבא מוסרי, הרי שבזאת הוא לוקח זכות לתת פרשנות לדבר שאין בסמכותו לעשות.
האם אין זו חובתו של המורה בישראל לספק לתלמידיו עמדה נגדית לזו שלהם, מתוך מטרה לעורר בהם חשיבה עצמאית?
המשפט "הוראה זה מקצוע מחייב" המשיך להתגלגל בראשי כמה ימים נוספים ואז, לפני מספר ימים, קראתי כתבה אודות אמא לילדה בת שלוש וחצי שהזדעזעה לשמוע כי בצהרון של בתה ענדו הילדים טלאים צהובים כחלק מלימודי יום הזיכרון לשואה ולגבורה. מפעילת הצהרון הושעתה.
מה הקשר?
אז מה משותף, אם בכלל, בין הסיפורים? האם השימוע של אליעד דומה לזה של ורטה? האם יש קשר בין פסילת הספר של דורית רביניאן ובין השעיית מפעילת הצהרון שבו ענדו הילדים טלאי צהוב? לדעתי קיים דימיון וקשר בין המקרים והמשפט המקשר בין כולם הוא "הוראה זה מקצוע מחייב". במקרה של אליעד, מדובר על אומן רשת ובעידן של היום החיים האמתיים מתמזגים עם אלו הווירטואליים. נראה שאליעד יודע לעשות את ההפרדה בין תפקידו כמחנך ועיסוקיו האחרים, אך נראה כי מקבלי ההחלטות מתקשים לעשות את ההפרדה, ובעיני אולי עצוב שהם אינם סומכים על תלמידיו העתידיים של אליעד שיעשו בעצמם את ההפרדה.
פסילת הספר של דורית רביניאן הזכירה לי גישה מיושנת, שנבעה מהאמונה ששיחה עם בני נוער על קיום יחסי מין, סמים ואלכוהול, מעודדת אותם לפעילויות אלו ולכן מומלץ להימנע מלשוחח איתם על נושאים אלו, בבחינת אם לא נדבר על זה - זה לא קיים. זה מתקשר לפרשת ורטה, שהמחיש את העוצמה של דיונים אתיים בפיתוח חשיבה ביקורתית. אם לא היו עוצמתיים -לא היו מגיעים עד לתקשורת ולכנסת. ומה בעניין הצהרון שבו הילדים ענדו טלאי צהוב? ככה זה כשמנסים לחשוב מחוץ לקופסא ולהעביר מסר קצת אחר או בצורה אחרת. לפעמים זה מצליח ולפעמים לא, לפעמים כולם מריעים לך על היצירתיות והמקוריות ולפעמים מזמנים אותך לשימוע.
הוראה זה מקצוע מחייב
ומה הקשר של המשפט "הוראה זה מקצוע מחייב" לכל המקרים? לדעתי המשפט "הוראה זה מקצוע מחייב" הוא נכון, אך המשמעות שלו בעיניי היא שמקצוע ההוראה אינו מחייב רק את המורה להוויה חינוכית, אלא את כל הנוגעים בדבר, כולל את משרד החינוך, ההורים וגם התלמידים עצמם (תלוי בגילם כמובן). הדבר מחייב את משרד החינוך לתת גיבוי למוריו ולבחון דברים לעומק, להבין שיש למורים חיים פרטיים, שאינם תמיד תואמים למודל המורה המוצג בסרטים, שהם יכולים להיות שנויים במחלוקת וזה בסדר. זה גם מחייב את ההורים להיות שותפים לחיי ילדיהם וגם לדיונים האתיים שעולים בכיתתם. חלק מהשותפות והאחריות שלהם לחינוך ילדיהם, היא לומר את דעתם בנושאים שעולים בכיתה וכך, מתוך השיחות והדיונים של התלמידים עם הוריהם וכן עם המורים בכיתה, הילדים יפתחו חשיבה ביקורתית.
מטרתה של אחריות משותפת אינה להסיר מהמורים או מההורים אחריות, אלא לשמש בסיס לשינוי תפיסתי לכל הצדדים. לכולם צריך להיות ברור כי ללא שיתוף פעולה, דיונים אמיתיים ופתיחות מחשבתית בין משרד החינוך, המורים, ההורים והתלמידים עצמם, לא ניתן לנהל דיאלוג משמעותי על חינוך לגיטימי וגבולותיו.
כאשר ילד מחפש גבול, הוא לרוב מוצא אותו רק לאחר שחצה אותו. כמחנכים אנו מודעים לזה ולכן לא כל חציית גבול של תלמיד גוררת הרחקה מבית ספר. זה נכון לפעמים גם לגבי המחנכים. כדי לזעזע, להעיר ולגרור תגובה, אנשי חינוך עושים או אומרים לעתים דברים שעלולים לפגוע ולהעליב, אך זו אינה המטרה שלהם. המטרה היא לנסות לערער תפיסות אצל התלמיד, על מנת שיוכל לבחון בעצמו את עמדתו בנושא מסוים או לעזור לו לגבש עמדה מתוך כבוד לרקע שלו כמו גם לעובדות. לעתים גם אנחנו המורים עוברים את הגבול. אבל השאלה היא למה תמיד כשזה קורה - התוצאה היא שימוע במקום דיון?
