להתחבר למאה ה-21
כשהייתי צעיר וסיימתי את בית הספר, הדבר האחרון שרציתי להיות בחיים זה מורה. הרגשתי כל כך מתוסכל ממערכת החינוך, עד שהוראה נראתה לי חסרת ערך. עם זאת, חדור תחושת אידיאלים ורצון לשינוי החברה, בחרתי לעסוק בחינוך בלתי פורמאלי. אך כידוע, החיים הם מה שקורה לך בזמן שאתה עסוק בלתכנן תכניות אחרות, וכך הבנתי שהמקום שלי הוא בלימודי הוראה. אני חייב להודות שהסיבה המרכזית לרצוני להיות מורה נובעת מתוך אותה תחושת תסכול מהמערכת שחוויתי כתלמיד, אך הפעם גם עם רצון ואמונה לחסוך מילדים נוספים את אותה התחושה, בנוסף לתובנה כי השינוי המשמעותי ביותר צריך להיעשות מתוך מערכת החינוך - המקום בו רוב הילדים מבלים את רוב זמנם ואשר מעצב את אופיים כבני אדם.
ברור לי שאני לא לבד בסיפור הזה ורבים (כולל קוראי טור זה) רוצים לשפר את מערכת החינוך. הרי אם ישאלו אתכם: 'מה לא בסדר במערכת החינוך?', אני מניח שלרובכם תהיה תשובה. נראה שכיום כבר קשה להתעלם מהבעיות הקיימות במערכת הקיימת, ובאופן בו היא מתקשה להתמודד עם השינויים הרבים והמהירים המתרחשים בעולם בו אנו חיים. למיטב הבנתי, השאלה המרכזית שמובילה את הביקורת כיום על מערכת החינוך היא: האם מערכת החינוך שבה אנו פועלים ומחנכים את ילדינו וילדיהם של אחרים (המכונים גם 'דור העתיד') מסוגלת לתת מענה רלבנטי לאתגרים ולקשיים איתם ילדים אלו צריכים ויצטרכו להתמודד במהלך חייהם?
אז כיצד מחנכים ילדים באופן שמכין אותם לעתיד?
השיח בדבר שיפור מערכת החינוך כיום מתמקד בדרך כלל בלמידה משמעותית וחדשנות חינוכית. זהו שיח שמרכזו (מסיבות מובנות ומוצדקות כשלעצמן) באינדיבידואל ובהעצמתו. הבעיה עם השיח הזה, לדעתי, היא שהוא אינו נותן מענה מספק לממדים חברתיים, לשוני בין אזורים ואנשים שונים, לתרבויות שלנו, לפערים סוציואקונומיים ולאי-שוויון בין המרכז לפריפריה. כלומר, השיח החינוכי כיום אינו לוקח בחשבון את היחסים שבין הפרט לסביבה בה הוא גדל. במערכת החינוך של היום פעמים רבות מדי אנחנו רואים את הלומד כאטום בודד ולא כחלק מקהילה רחבה, המהווה עבורו את מסגרת השייכות, המשמעות והערכים שילוו אותו בחיים ויהפכו לחלק בלתי נפרד ממנו. הסביבות בישראל הן שונות ונבדלות אחת מהשניה, כאשר כל אחת הינה בעלת מימדים חברתיים, תרבויות שונות ואתגרים שונים.
הסביבה בה אני פועל ואותה אני מנסה לקדם כמסגרת שייכות חינוכית היא הפריפריה בישראל. לדעתי, אחת המשימות החשובות של מערכת החינוך כיום קשורה לאתגר של יצירת חינוך טוב יותר בפריפריה. כמי שהעתיק את מקום מגוריו מירושלים לירוחם לפני כשנתיים וחצי ומלמד בפריפריה, נחשפתי למציאות בה בתי הספר בפריפריה מנסים בד"כ להכין את תלמידיהם בצורה הטובה ביותר ל-'חיים', אך עושים זאת באופן המבוסס על מה שמכנה יעקב הכט 'הצטופפות בתוך הריבוע' - קרי: ניסיון להילחם בפערים החברתיים בין מרכז לפריפריה בעיקר באמצעות העלאת אחוזי הזכאות לבגרות, המוביל להתעסקות מוגזמת בציונים והערכה כמותית. פעמים רבות נוטים לחשוב כי המפתח לצמצום פערים בפריפריה קשור דווקא להישגים לימודיים ולציוני בגרות, ועל כן משקיעים את מירב המשאבים והמאמצים בתגבורים לימודיים ותרגולים המוכוונים לשיפור הממוצע של התלמידים ודאגה לכך שיוכלו לסיים את בית הספר עם תעודת בגרות עיונית 'רגילה'. כיוון חשיבה זה מלווה גם בהתעסקות תקשורתית מוגזמת בציוני בגרות, מבחני מיצ"ב וכלי הערכה כמותיים כאלה ואחרים. לפי גישה זו, שהפכה למדיניות מובהקת של משרד החינוך (ע"ע המשאבים שמשקיע משרד החינוך כיום בהעלאת אחוז הניגשים ל-5 יח' במתמטיקה) מה שמעצים את התלמידים ומכינם לחיים הוא תעודת בגרות איכותית, ובתי הספר אכן משקיעים בכך מאמצים בלתי נלאים. למעשה, עבור חלק גדול מבתי הספר בפריפריה, מהלך זה מהווה את עיקר יכולת הקיום הכלכלית והמעשית שלהם. הבעיה לדעתי עם עניין זה איננה עצם הרצון שלכמה שיותר תלמידים תהיה בגרות, אלא שהציונים ותעודות הבגרות הם לא כל מה שחשוב, וכי המשאבים והעוצמות הקיימות בפריפריה באות דווקא מן המקום שאינו ניתן להערכה כמותית: עוצמה חברתית, חוסן קהילתי, תחושת שייכות ואכפתיות למתרחש סביבך.
דוגמא לכך היא פרויקט מנהיגות חברתית באחד מבתי הספר בהם לימדתי בשנים האחרונות, אשר מעניק לתלמידים הזדמנות לקחת תפקיד מנהיגותי בקרב חבריהם לספסל הלימודים. הפרויקט מתחיל מכיתה ז', ומעניק הזדמנות לעשרות רבות של תלמידים להתנסות בהובלת מיזמים, הנחייה בקבוצות, יצירת תהליכים ומיומנויות חשובות נוספות שאינן באות לידי ביטוי במסגרת תכנית הלימודים ושיטות ההערכה הסטנדרטיות. התלמידים מתפתחים באופן יוצא דופן בפרויקט הזה, ולומדים כישורי חיים חשובים ביותר. אך כמובן - הדבר אינו משתקף או מסייע להם בהעלאת ציוני הבגרות.
מתוך כך חשוב לי לומר כי טענתי אינה שבתי הספר מתעלמים מהפן החברתי-ערכי. להיפך, בכל בית ספר יש לפחות אדם אחד שתפקידו לעסוק בנושא זה - הרכז החברתי, ובמקביל פועלות בבתי ספר רבים תכניות העשרה ומנהיגות כאלה ואחרות. אך תכניות אלו בד"כ נעשות ע"י מפעילים חיצוניים תמורת תשלום, מנותקות מהקהילה בה בית הספר פועל ומנותקות משגרת היום-יום של בית הספר.
מצב זה משמר את הפיצול הקיים בבתי הספר בין תפקידם החברתי (הנחלת ערכים כאלה ואחרים לבני נוער), בו הם נכשלים ברוב המקרים, לבין תפקידם הלימודי (הענקת השכלה בסיסית ותעודת בגרות), שגם בו ישנם כשלים והצלחה שלא מוכיחה את עצמה ביחס לכמות המשאבים שמושקעת בה.
הפתרון למצב זה לדעתי מצוי בחדשנות חינוכית המכוונת פריפריה, שמטרתה כפולה:
כחלק מהרצון שלי לשנות את המצב, ומתוך חוויות התסכול הלא מעטות שחוויתי בשנתיים וקצת האחרונות כמורה בבתי הספר הממלכתיים בפריפריה, הייתי רוצה להזמין אתכם להצטרף לדרך שאני מאמין שתוביל לשינוי. מתוך תחושות של תסכול מהמצב הקיים היום אבל גם המון תקווה ואמונה ביכולת לבצע שינוי ולקדם את התלמידים בפריפריה, כתבתי את המסמך הזה שמציע כיצד ניתן ליישם רעיונות ומתודות של חדשנות חינוכית דווקא בפריפריה, באופן שמסייע ליצירת שינוי חברתי משמעותי.
אם אתם לא מרוצים מהמצב הנוכחי, אם אתם מאמינים עדיין שהשינוי אפשרי, אם אתם יכולים להסתכל על 'התמונה הגדולה' ולהבין שהבעיה היא לא בכם וגם לאו דווקא במורה או מנהל ספציפי כזה או אחר - אלא במערכת, אם אתם יודעים שאפשר בעזרת החינוך לפתור את הבעיות החברתיות שאנחנו מתמודדים איתן במדינה: עוני, ניכור, אלימות וגזענות.
אם אתם רוצים לתת לילדים את המתנה הגדולה ביותר שחינוך יכול לתת להם- הזדמנות ליצור את חייהם, סביבתם והעולם בו הם חיים מתוך תהליך של גילוי, יצירה והתנסות אישית ומשותפת כאחד -
הצטרפו אלי לחשיבה ולדיון כיצד ניתן לחזק את הפריפריה ולהתמודד עם הפערים הקיימים בתחום החינוך בפריפריה.
אני מזמין אתכם לקרוא את המסמך ולצאת ממנו לשיח משותף המתחיל בימים אלו סביב המטרות, הקשיים והאתגרים שהעליתי. אני בטוח שאם תקדישו לו מספר דקות מזמנכם, תצאו נשכרים למדי.
בינתיים, מוזמנים להצטרף לקבוצת 'חדשנות חינוכית בפריפריה' שפתחתי בפייסבוק או ליצור איתי קשר דרך העמוד שלי באתר.
