להתחבר למאה ה-21
פרק ראשון – החלום
כשהייתי ילד חלמתי לנגן בפסנתר. בגיל עשרים ושתיים החלטתי לממש את החלום, והתחלתי ללמוד בקביעות אצל מורה נפלאה בשם תמנה וולפין.
כמה שנים מאוחר יותר, מצאתי את עצמי יושב בבית ימים שלמים, ומנגן את האקורד הראשון של הסונטה הפאתטית מאת בטהובן, כאילו כל הידע, ההבנה המוסיקלית והמיומנויות שהיו לי, מגולמות באותו אקורד דו מינור רועם, נוגה, כבד, עמוק, מהדהד ומסקרן. כאילו כל התכלית והחלום מצויים היו בנגינת שבעת תווים אלו. כאילו שאם אפצח את סודו של האקורד הפותח, ייפתחו לי שעריה של היצירה כולה. מדי פעם היה נדמה כאילו הצלחתי לחדור את המסתורין של הצלילים, אבל מכיוון שהם נמוגים תוך שניות מועטות, הייתי מנסה לחזור על הנגינה באופן מדויק, אך לשווא.
בשבועות שלאחר מכן התאמנתי על נגינת היצירה כולה, והבחנתי בדבר מוזר: הדו מינור שבהתחלה קבע איך תישמע היצירה כולה. אם הוא היה נסער וכהה, כך גם ההמשך, אם היה מלא פאתוס או רועם, אפיינו אלו את הנגינה כולה.
כך יכולתי להבין לראשונה בחיי את המשמעות העמוקה של המושג רדוקציה. רדוקציה במובנה היפה, כזו שמכילה מרובה בקליפת אגוז, שמגלמת בתמצית את רוחב היריעה. כפיסת הולוגרמה, המכילה את כל סיפורה של התמונה הגדולה. כחידה.
אתם מוזמנים להקשיב להבדלים בין ביצועים שונים ולהרגיש זאת בעצמכם:
חלפו מאז יותר מעשרים שנה. הבן הבכור שלי גלעד פסנתרן, הבת שלי תמר זמרת ג'אז וילדתי הקטנה שירה מזהה כל תו משמיעה. הבית שתכננה אשתי נעמה מעוטר בתווי מוסיקה ובסלון נמצא אותו פסנתר מאז.
ומידי פעם, כשכולם יוצאים מהבית ורק הכלב מרוח על השטיח בסלון, אני מתיישב על הפסנתר וקורא לדו מינור המיוחד ההוא שיופיע.
פרק שני – רדוקציה
בעבודתי אני מורה למתמטיקה ולפיזיקה. יש לי ידע והבנה של תיאוריות, מיומנויות שיש למורים, מטרות, תכלית, ערך ומשמעות. ויש לי חלומות ורצון לשנות, סקרנות והרבה אי וודאות. וגם שאלה גדולה – מהי הרדוקציה בחינוך? מהו הסוד בקליפת האגוז, של יצירת הפדגוג האידיאלי? מהו הדו מינור הסודי, שאם נמצא אותו - היצירה החינוכית תבוא בעקבותיו?
האפשרות הראשונה עליה חשבתי היא "ואהבת לרעך כמוך", מספר ויקרא פרק י"ט. אולי אם היינו רוצים ללמד אחרים מתוך אהבה עמוקה אליהם, אולי אם נוכל לסלוח להם כמו שאנחנו סולחים לעצמנו, כל השאר יהיה פשוט יותר.
אפשרות נוספת היא דוגמא אישית. אהיה בעצמי חוקר, לומד וסקרן, ואפעל למימוש החלומות שלי מתוך ערך ומשמעות, ואז בכח ההשראה יתקיים החינוך שאין בלתו.
האם ייתכן שהאקורד הפותח בחינוך הוא התבוננות? לראות את התלמידים שלי באמת ובתמים, ממש לראותם, כפי שהם, ללא שיפוט וללא דעה קדומה, ראייה נקייה של כל אחד ואחת. וכך הם יצמחו מתוך ההתבוננות, כמו שהתווים של היצירה מתפתחים כולם מתוך הדו מינור.
ואולי "דע את עצמך"? מעין יסוד מסד לכל חינוך שיכול להתאפשר – ידיעה עמוקה של האני, של תכונותיי, שאיפותיי, רצונותיי, פחדיי. הבנה למצוקות והכרה בחלומות ובכמיהות הכמוסות. אם רק נקיף את העצמי שלנו ונכיר אותו לעומק, נוכל לצאת לדרך. אם רק נתחיל באקורד האישי הזה, אולי תתנגן לה היצירה החינוכית שלנו מתוכו, מתוכנו?
איך נדע?
פרק שלישי – המסע האישי לחיפוש הדו מינור של החינוך
יצאתי לחפש אותו. את הסוד של החינוך. מהו הדבר שאם נעבוד עליו שוב ושוב, נתאמן עליו בנאמנות, נחקור אותו לעומק, הוא ייצג את כל הפדגוגיה, יכיל בתוכו את הגרעין שממנו נובעת יצירתו של המורה?
לימדתי ילדים צעירים ושמעתי את הסקרנות שלהם, הדרכתי חיילים שרצו לישון והסברתי על פיסיקה לסטודנטיות שרצו רק לעבור. נולדו לי ילדים (בעצם זה מוגזם לומר "נולדו לי". יותר נכון להגיד שנעמה, אישתי, הייתה בהריון תשעה חודשים כל פעם וילדה לנו ילדים) והילדים אפשרו לנו להבין כיצד אדם מתפתח, לומד, נכשל, חולם, תלוי וכואב. למדנו מהם איך ללמד, איך לייצר אקולוגיה שמאפשרת להם להיות יצירתיים וסקרנים. אחר כך למדנו מהם שאנחנו נכשלים, טועים, לא מצליחים במה שתכננו. למדנו שכך כל בני האדם.
המשכתי בחיפוש שלי והרדוקציה נראתה רחוקה מתמיד. אולי אי אפשר. ייתכן שבמוסיקה אתה יכול באקורד אחד מלא משמעות להכיל עולם ומלואו, אבל בחינוך לא.
התחלתי לחקור אנשי חינוך, לשאול אותם מהו הדו מינור שלהם. הם ענו לי, כל אחת ואחד את תשובתו: אכפתיות, אהבה, מקצוענות, ידע רב, הבנה מעמיקה, התמסרות, התחדשות תמידית, תכנון מדוקדק, יחס אישי, יכולת אבחון, ארגז כלים, הצבת גבולות, משמעות, אי שיפוט ועוד ועוד... הרגשתי שאף אחד מהאטומים האלו לא יכול לעמוד בתחילת התיבה שלי.
אתמול נעמה סיפרה לי שבבודהיזם, יש משמעות עמוקה למושג נוכחות. אני חושב שזו מילה ממש יפה, כי היא מגלמת בתוכה את שלושת האתגרים של הפדגוג:
האתגר הראשון הוא להיות אני, להכיר את עצמי ולשמש דוגמא אישית. לדאוג שמי שיהיה נוכח לא יהיה בובה על חוט, אלא האישיות שלי על כל מעלותיה ופגמיה. נוכחות של האני שלי.
האתגר השני הוא שהנוכחות שלי תהיה בעלת משמעות לתלמיד. לשם כך עלי ללמוד אותו להכיר את מאווייו, פחדיו וחלומותיו. כך שהנוכחות בעולמו תהיה.
והאתגר השלישי גלום בפעולת הנוכחות. להיות נוכח פירושו להיות אקטיבי למען מישהו באופן מסוים ובדרך חכמה. נוכחות שהיא פעולה של הצמחה של תלמיד.
עכשיו, כמו לפני עשרים שנה, אשב לי ואתאמן ימים רבים על הנוכחות. צריך לנגן שוב ושוב - להיות נוכח בכל מיני צורות ואופנים ולהרגיש. האם הנוכחות היא הדו מינור?
זהו החיפוש.
