השבוע צפיתי בפרק של תוכנית ריאליטי, שבה המתמודדים על התואר נדרשו לאפות את העוגה המושלמת. לא נדון בשאלה למה צפיתי בתוכנית או באיכותה, אבל תוך כדי צפייה הבנתי שאני צופה באירוע הערכה, שאירועים שכמותו נערכים בכל יום במערכת החינוך. בואו נראה אם תזהו את האירוע. מנקודה זו, אדון בתוכנית עצמה, כדי להעמיד את ההשערה שלי במבחן.
- המתמודדים מקבלים משימה קצובה בזמן ואין רחמים; מתמודדים שצריכים אפילו מספר שניות בודדות כדי להשלים את המשימה, לא יזכו לקבלן.
- סיומה של המשימה - בבחירה של תוצר אחד שהוא התוצר המושלם.
- מעמדם המיוחד של השופטים בתחרות ניכר בכל רגע - עיני כולם נשואות אליהם כשהם נכנסים, מותר לפנות אליהם רק בנקודות זמן מסוימות וצריך לדבר אליהם בכבוד ובלשון נקייה.
- המתמודדים לעומת זאת, נותרים בלא כל אמירה בתוכנית. הם מקבלים את ההנחיות למשימה בלי יכולת לשאול שאלות, להשפיע על המטלה, או לערער על ההחלטות. למעשה, הם משניים לעלילה וחסרי חשיבות, וזאת בניגוד לשופטים.
- לקראת המשימה, לא נראה שיש מפגש לימוד או דו שיח שמאפשר הכוונה. השופטים מציגים את המשימה ויוצאים, ללא מתן מחוון מדויק להערכה. נאמר שהעוגות ישפטו לפי דיוק ויצירתיות, אבל בתוכנית אותה ראיתי היו כללים ברורים לכל עוגה, למשל עוגת קונקורד שהעיצוב שלה עומד בחוקיות מסוימת מאוד - אבל אלו לא הוסברו מראש.
- השיח על המשימה סובב את השופטים - המתמודדים אומרים שחשוב להם "לא לאכזב את השופטים" וחשוב להם לרצות אותם. השופטים במרכז.
- השיח הוא שיח "מקצועי" שנוגע לחוקי האפייה, לטכניקות, לכללים ולדיוק.
- אין התייחסות לתהליך העבודה - במעמד השיפוט השופטים טועמים את העוגות ומדברים על חוקים, כללים ודיוק. אין שיח הנוגע למתמודדים או לתהליך העבודה שלהם. למעשה, בזמן שהמתמודדים עובדים, יוצרים, חושבים ומתאמצים, צוות הצילום מראיין אותם ושואל לגבי התהליך עבודה שלהם, אך השופטים יושבים בחוץ ומדברים על הציפיות שלהם מהמתמודדים. הם אינם מודעים לכל ההיבטים הרגשיים והאישיים של עבודת המתמודדים.
- בזמן העבודה, המתח של המעמד מייצר בקרב המתמודדים אווירת לחץ. הם רבים, צועקים זה על זו, מקבלים החלטות פזיזות, מנסים לרצות את השופטים ומפילים דברים. גם התחושה הנוצרת בקרב הצופים היא לא נעימה; אין תחושה של תהליך חיובי ושל למידה.
- בסוף תהליך השיפוט, המתמודדים חווים הלם מתוצאות השיפוט, בין אם חיובי או שלילי: הם לא מאמינים שפסלו את מה שהכינו והם גם לא מאמינים ששיבחו את עבודתם. הנתק הזה בין התוצר לבין התפיסה של המתמודדים צורם: המתמודדים מתקשים להכיר באיכות של עבודתם ונדמה כי משהו בתחושת העצמיות שלהם נפגם.
בפרק בו צפיתי, המתח היה גבוה והשופטים היו מאוכזבים ממרבית התוצרים. הם מנסחים את הביקורת שלהם ברגע, מול המצלמות וללא רחמים. נשאלת השאלה, למה בתום האירוע המתמודדים לא נשברים? מה גורם להם להמשיך למשימה הבאה? למה הם ממשיכים לנסות? אולי זה הפרס? אולי כי זה מצולם? אולי מכוח האינרציה? אולי מתוך אהבה לאפייה?
ולענייננו, איזה אירוע דומה מתרחש על בסיס יומי במערכת החינוך?
נסו להחליף את המילים הבאות: שופטים= מורים, מתמודדים= תלמידים, משימה= מבחן.
מה מרגישים תלמידים בזמן מבחן? כמה תלמידים יוותרו ולא יתאמצו כשזהו אירוע ההערכה שהם חווים? כמה יאבדו את תחושת העצמיות שלהם ולא ידעו להעריך איזה ציון קיבלו?
כשאנו מתכננים משימת הערכה, עלינו לחשוב לא רק על הידע המשתקף במשימת ההערכה, אלא גם על התחושות של התלמידים שלנו, על האווירה בכיתה, על היכולת שלהם לתת ביטוי לעצמם ולמסרים שעוברים אל התלמידים מהמשימה עצמה. משימות הערכה חלופיות למבחן יכולות לאפשר יותר ביטוי לתלמידים, לאפשר אווירה כיתתית שונה ותחושות אחרות של התלמידים, תוך חיזוק העצמיות שלהם.
אם לא מבחן מה כן?
אשתף בכמה רעיונות להערכה חלופית שבהן אני משתמשת בכיתות שלי:
- מבחן משותף - ביום המבחן אני מודיעה לתלמידים שהמבחן ייערך כמבחן משותף. הם יכולים לפתור את המבחן לבד או להיעזר בחברים, אבל אסור לצעוק אחד לשני, או לקום, רק להיעזר בקבוצה שיושבת בקרבת מקום (כדי למנוע המולה). כך, לקראת המבחן התלמידים לומדים כרגיל אבל אירוע הבחינה הוא תהליך מלמד. אווירת הלחץ המאפיינת מבחנים מתחלפת באווירה של למידה משותפת.
- אירוע הערכה - לתלמידים ניתנת מטלה פתוחה, שבה עליהם לבטא את ידיעותיהם בנושא הנלמד, בכל דרך שיבחרו: הצגה, מצגת, ספר, ריקוד, הכנת דף עבודה ועוד. ניתן להציג את המטלה בקבוצות או לבד. ביום הפרזנטציה תלמידים מכיתה אחרת יגיעו כדי לצפות ולשמש כצוות שיפוט. כך מתבצע לימוד עמיתים והצבת התלמיד במרכז, על ידי מתן הזדמנות לביטוי עצמי, ליצירתיות ולהפגנת הידע והכישרונות של התלמידים במגוון דרכים.
- מסיבת קריאה - כמורה לאנגלית, עליי להעריך את יכולת הקריאה של תלמידיי. לשם כך, אני נוהגת לערוך אירוע שבו תלמידים מכיתות גבוהות יותר, יושבים עם התלמידים הצעירים ומעריכים את הקריאה שלהם, על פי מחוון שהכנתי, הפתוח לפרשנותם.
- הערכה עצמית - לאחר הכתבה באנגלית או הערכה אחרת, התלמידים בודקים את עצמם או זה את זה לפי מחוון וכך מתרחש עוד תהליך הערכה, שבו התלמידים מחוברים להצלחות ולחולשות שלהם ומבססים תחושת עצמיות.
בכל אירוע הערכה שאני עורכת, כמו גם פעילות כיתתית רגילה, אני מנסה לאפשר לתלמידים לבטא את עצמם ואת היכולות שלהם, תוך שמירה על אווירה חיובית, ומתן אפשרות לתלמידים ללמוד גם בתוך תהליך ההערכה עצמו. אני מנסה לשלב למידה רב גילאית, כדי להעצים שתי קבוצות גיל במקביל. לבסוף, אני מנסה שהתלמידים יהיו במרכז ולא אני כמורה שלהם.
אשמח לשמוע תגובות ורעיונות נוספים לתהליכי הערכה!
