הוראה כעניין של מידות והקשבה

עניין של מידות

אחת השאלות שליוו אותי לאורך השנה, היא שאלה של מידות – מהי המידה בה אני מורה ובאיזו מידה אני משמש כיועץ.

מקובל כי על השניים להיות שזורים אחד בשני, במעין הרמוניה, כך שאינם ניתנים להפרדה. מניסיוננו, אין הדבר כה פשוט. ביום מסוים יטה ליבנו להיות מורה הלבוש כמרצה/מקנה-השכלה/שופט, וביום אחר, מעונן אולי פחות, נעמוד כיועץ, אב ומדריך.

בנוסף, נדמה כי דרושים מינונים מסוימים של סמכות וסמיכות, בכדי שניתן יהיה להבחין בין אלו שתפקידם העיקרי לכוון ולסקרן ובין אלו המבקשים להסתקרן. מינונים שתחתם יֵקַל על התלמיד לעלות על העגלה, לרדת ממנה ושוב לעלות בבטחה.

מכאן שאלת המידות.

מהי המידה בה אני מהווה סמכות ובאיזו מידה אני מאפשר סמיכות והיסמכות; איזה גוון של כל אחד מן המושגים הללו אני בוחר לאמץ לקראת השיעור הקרוב; כמה גמיש אני לנוע ביניהם בחופשיות, מבלי לחשוש שתישמט תחתיי הקרקע (יכולת זו, לנוע בלי חשש לשגות, הינה בסיס להיותו של מורה גם לומד, והיותו של מורה לומד הינה הכרחית להיותו מורה).

לקוח מתוך: "מילה במילה" / איתן אבניאון

ניסוח נוסף לשאלה, רלוונטי וחשוב לא פחות, עשוי להיות: כמה נחוש אני להקנות ידע לתלמידַי, לעומת מידת ההקפדה שלי לטפח את רגישותם ולהסב את תשומת ליבם אל החכמה הקיימת סביבנו עוד הרבה בטרם החלה הבהלה למידע, לידע ולמדדים.

כיאה לשאלת מידות, ראוי שתישאר בעינה עומדת. שתמשיך להיבחן מדי יום, שתשמור על מקומה ההכרחי והמכובד. יחד עם זאת, בין אם אני מקנה ידע או משמש כתומך, עליי לטפח את תחושת הערך העצמי של הלומד בכל עת, ללא תלות ביכולותיו.

מורים מצפים שיקשיבו להם. תלמידים מצפים שישמעו את קולם. הרצון שלי לקשב בכיתה דומה לים, ורצונם של התלמידים להציץ מן החלון, דומה לרוח. כל שנותר הוא לנווט אל חוף מבטחים, אולי אפילו אל חוף שאינו מוכר.

עניין של הקשבה

הזכרתי בפתיחת הכתבה את ההכרח של מורה להיות לומד וגמיש. ציינתי בהמשך את העובדה כי תלמידים מצפים שישמעו את קולם. משוב תלמידים יכול לשמש ככלי הוגן, ענייני ופשוט להעצמת שני אלו. בנוסף, זוהי פעילות שטומנת בחובה קירבה מסוימת, ואף על פי כן, אינה באה לערער על הסמכות אלא להציג בפניה ביקורת בונה. כלומר, מתקיים כאן מעין שיתוף פעולה בנוסח "בואו נשפר ונשכלל יחד". לדוגמה, הנה דף משוב שחיברתי:

המשוב, בעל גוון פיוטי קל, מוגש לתלמידים בסוף השנה. אני מדריך אותם לגבי אופן מילויו, מסביר את חשיבותו ומבקש (אך לא מחייב) למלא אותו. התלמידים המעוניינים ממלאים את המשוב ללא נוכחותי בכיתה, חלקם בוחרים בכל זאת לציין את שמם. הרגע שלפני קריאת המשובים הוא רגע מותח – האם הצלחתי להיות מורה וגם עץ צפצפה? הגזע רחב דיו בכדי שיוכלו להשען עליו? – בין אם מדובר בנקודות לשיפור או בהרעפת מחמאות, מפתיע ומרגש לגלות בין משפטיהם האנונימיים כנות, יצירתיות והומור משובח.

במידה ותחליטו, כפי שעשיתי אני בדוגמה זו, לחשוף בפני תלמידיכם את קשת המושגים המובאת בתחילת הכתבה, יתכן ויהיו מהם שיתנו פרשנות שלילית למילים מסוימות כגון: "מְאַלֵף". במקרה שכזה, לא תהיה לכם ברירה אלא להקדיש זמן נוסף ולהקריא בפניהם, בנימוס ובנחת, את הפרק 'נְאוּם הַשּׁוּעָל עַל הַיְּדִידוּת וְעַל דְּבָרִים שֶׁבַּלֵּב' מתוך הספר 'הַנָּסִיךְ הַקָּטָן': 

אסיים במשוב נוגע ללב ויצירתי במיוחד, עליו סיפרה לי חברה ומורה נפלאה שבחרה לאמץ את המשוב האנונימי שהצעתי כאן - דף המשוב הוגש לה כשכולו מלא קמטים, כאילו התלמיד החליט לזרוק את הדף מעוך לפח האשפה, אך לבסוף התחרט ויישר אותו. "לא מכובד," חשבה לעצמה כשהגיעה תוך דפדוף וקריאה למשוב המדובר, "מדוע הזלזול?"

על הדף כתוב היה משפט יחיד: "קיבלת אותנו מקומטים, ויישרת אותנו."