להתחבר למאה ה-21
בס"ד
אין מחנך שלא מכיר את התסכול התמידי שמתלווה לרגע חלוקת התעודות:
אתה מישיר מבט אל התלמיד שלך, אוחז בתעודה, ושניכם בעצם חושבים על אותה השאלה - הייתכן שהמדדים הכל-כך מוגבלים הללו, של עשיריות ותשיעיות, שמיניות ושביעיות, במקצועות המתמטיקה, אנגלית, עברית ולשון, הם הם אלו שאמורים לייצג את הערכת מערכת החינוך (ולא פחות מכך - הערכת המבוגר הניצב מולו) לתלמיד שניצב בסוף המחצית מול המחנך שלו ומחכה לגזר הדין?
האם ייתכן שמספר היחידות במחשבים, פיזיקה, אומניות ו/או כימיה, והציון הדבוק להם, הם אלו שיגלמו את תמצית אישיותו, מידותיו ותכונותיו של התלמיד ומידת התאמתו לעולם שמחכה לו בחוץ?
אני זוכר איך לפני כמה שנים, ניסיתי להסביר לאחד מתלמידיי המתוסכלים שאחז בתעודתו האפורה משהו, תלמיד שבאופן קבוע איחר לשיעור וסבל מאין ספור רעשי רקע שנבעו ממצב משפחתו הקשה (מאוחר יותר התברר לי שנסיבות איחורו נבעו בגלל אישיותו הגדולה שעזרה בבית והיוותה כבר בגילו הצעיר עוגן למשפחתו), שמבחינתי השביעיות שלו שוות זהב טהור וערכם אינו נופל מהעשיריות של ילד שנולד עם כפית זהב בפה.
הוא הסתכל עליי והדי פיצוצי מלחמת העולם שבראשו ניתזו לאוזניי, כשניסה להבין האם ממוצע התעודה שלו שגירד את השבע מלמטה, מהווה בעצם את החותמת הסופית להערכתו בעיני מערכת החינוך בישראל:
"זה מה שאני שווה בשבילם? שש ושבע? הם באמת יודעים מה אני עובר עד שאני מגיע בכלל לכיתה?" שאל בעיניים אדומות.
ואני, בתור נציגה הרשמי של מערכת החינוך, בהיתי באותם הרגעים, נבוך ומבולבל, בנקודה באופק. הכול רק כדי להימנע ממבט עיניו הנוקב, מחפש להתמודד בצורה יעילה עם מבול סימני השאלה שהופרחו לעברי. בסוף, פשוט אמרתי לו:
"האמת שאין לי מה להגיד לך כי אתה צודק. אני רק יכול להזכיר ולהעלות גם את התכונות המדהימות שלך: הכנות והאופטימיות המשפריצה שלך, הבגרות והכנות, המסירות והאינטליגנציה הרגשית המיוחדת שלך, הנחישות והלב הענק שלך. בכל לו היית התלמיד מספר אחת שלי ואת זה גם אלף תעודות לא הולכות לשנות".
מאז, חוויית חלוקת התעודה הזו נצרבה בי, והיא מלווה אותי בכל בוחן ומבחן. בכל סוף מחצית החוויה הזו חוזרת אליי כאשר אני נדרש, כמחנך, לחלק תעודות שעדיין מכילות נפח מכריע של מדדים שהשתמשו בהם, למרבה המבוכה, גם לפני מאה שנים. תעודות שכמובן מפספסות מבעד למכ"ם שלהן תכונות כאופטימיות, יחסים בינאישיים ופסיכולוגיה חיובית, שהוכחו על ידי עשרות מחקרים כחיוניים והכרחיים להצלחה בחיים, ולמרות הכול הם עדיין שקופים למערכת החינוך.
לטובת מערכת החינוך, כן חשוב להגיד שהיא עשתה צעדים ענקיים בשנים האחרונות, ועברה טרנספורמציה אדירה - המערכת החלה בהטמעת תהליכים של הכרה במגוון הכישרונות הייחודיים שקיימים אצל התלמידים שלנו, מעבר למקצועות הליבה הנורמטיביים והמקובלים.
אז השנה, לקראת תעודות המחצית, חשבתי איך אני כמחנך מן המניין, שמאמין במערכת החינוך ופועל בתוכה, יכול במסגרת חלקת האלוהים הקטנה שלי, לטעת בתלמידיי את המסר כי בניגוד ל"אפקט הקרחון" המתקיים במבחן התוצאה, אני כנציג מערכת החינוך, מתכוון להכיר ולהתייחס גם לשאר מרכיבי אישיותם, תכונותיהם וכישרונותיהם האינדיבידואליים שאינם נכללים במקצועות הרגילים.
חשבתי על 3 דרכים להתמודדות עם פרדוקס התעודה:
1. כתיבת מכתב אישי
במכתב זה אני יכול 'להתפרע' ולכתוב באופן חופשי מדוע אני מעריך את התלמיד/ה ואלו תכונות שיש להם ראויות בעיניי לציון. בצורה זו אני יכול להתייחס לא רק למה הצליחו לעשות, אלא גם למרחק שהם עברו עד שהם הצליחו לממש את יכולתם וכן למאמציהם הרבים.
מעבר לאפשרויות הכמעט בלתי מוגבלות שיש באופן העברת המסר בשיטת המכתב, אנחנו מקבלים יתרון חשוב ונוסף: הדיבור האישי והיחידני יוצר קשר שהוא מעבר לתבניות המוכרות של התעודות, שמריחות כפס יצור כחלק מבית חרושת לציונים.
את המכתב מומלץ, אגב, לצרף לתעודה וכמובן לעצב אותו בצורה מכבדת ומזמינה.
2. הוספת רובריקות בתעודה בהתאם לתחומי חיים חשובים
לכל בית ספר שמורה הזכות לצאת במיזם אישי או פעולה ייחודית למען תלמידיו. לכן, בית הספר יכול להחליט להוסיף שורה נוספת בתעודה, כמו למשל: 'פסיכולוגיה חיובית', או לחלופין 'יכולת התמודדות עם אתגרים' ואפילו התקדמות במהלך השנה. אפשר גם להשאיר עמודה אחת ריקה שהמורה יבחר למלא באופן ייחודי לכל תלמיד/ה. בית ספר כזה יוכל בקלות לשדרג את התעודה ולחשוף את התלמידים למנעד רחב ביותר של כלים ותכונות הנחוצים להצלחה בחיים. בצורה זו, גם תלמידים שמתקשים במדדים הקלאסיים יוכלו למצוא את מקומם וכתוצאה מכך להקרין על הדימוי העצמי שלהם.
3. שיעור מיוחד על ההבדל בין מתמטיקה למתמטיקה של החיים
חלוקת תעודות היא הזדמנות נהדרת להעברת שיעור חברה, שידון ויגע בשאלת מיליון הדולר: מה הן באמת התכונות הנדרשות להצלחה בחיים והאם הן באמת מתגלמות במדדי התעודה? הסרטון הבא יוכל לתת לכם נקודת פתיחה תכליתית ומדויקת יותר בכדי להעביר את המסר.
נכון, הוא מפוצץ את המוח ודורש הרבה אומץ, שכל ישר, כנות ופתיחות בכדי להסתכל על התלמידים ולהסביר להם מדוע בכל זאת ולמרות הכול, בית הספר הוא עדיין המקום הנכון.
כמו תמיד גם כאן, הסרטון מצריך צפייה מוקדמת שלכם והתכוננות מראש לשלל שאלות עתידיות מצד התלמידים, בכדי לדייק את השיעור.
נשמע מאתגר משהו?
אולי.
אבל בדיוק לאתגרי החינוך האלו נוצר המשפט:
'את הדברים הקשים תיקחו לכם. את הבלתי אפשריים תשאירו לנו'.
נ.ב.
השבוע קבלתי את הסרטון הבא, שיוכל להוות התחלה נפלאה לדיון בחדר המורים ובסדנאות ניהול:
