להתחבר למאה ה-21
מחלוקות רבות סביב ערכים בחינוך עלו לאחרונה בעקבות אירוע המכנסיים בבית הספר. יש הטוענים שבישראל אין הסכמה על ערכים ולכל קהילה הערכים שלה. יש מי ששואף לשוויון לנשים ויש מי שמברך בבוקר על שאינו אישה. יש מי שרואה גיבור בחייל שמנטרל מחבל פצוע ויש מי שרואה בו בוגד. במצב שכזה הפוליטיקה חותרת להכריע ולהכניע באמצעות רוב ובתי המשפט מנסים לאזן ולהגן על המיעוט.
הישגים, ערכים וההחלטות שביניהם
אם נכון הוא שאין לנו ערכים משותפים, אזי תפקידם של בתי ספר ששייכים לקהילות ספציפיות ברור. עליהם לקבל על עצמם את ערכי קהילתם ולחנך ברוחם את התלמידים. האתגר המסובך הוא של בתי הספר שעדיין מתעקשים על ממלכתיות, שילוב והכלה. ספינתם מיטלטלת מצד לצד והם חייבים כל הזמן לקיים דיאלוג מפשר ומאחה עם ההורים, המורים והתלמידים.
נניח לרגע שערכים הם באמת עניין קהילתי ונעבור לדבר על הישגים. האם לדעתכם גם הישגים לימודיים הם בבחינת איש הישר בעיניו יעשה? לכאורה כן. יש תלמיד שאוהב מוסיקה, בית ספר שמעדיף מדעים ואומנויות וקהילה שרוצה ללמוד גמרא.
גם בין מדינות אין הסכמה. כל מדינה קובעת את סדר העדיפויות שלה. מדינות שנשענות על חקלאות ותעשייה יקדישו מאמץ לחינוך מקצועי וחברות שמקדשות את ערך השוויון, ידגישו חינוך ציבורי במידה אחת לכולם. תרבויות מסורתיות ושמרניות יעלו על נס את לימודי העבר ואת החינוך הדתי, ואילו כלכלות שנשענות על מדע, טכנולוגיה והייטק יעדיפו את המתמטיקה ואת החתירה למצוינות.
מדינת ישראל היא כל אלה גם יחד. היא חקלאית ותעשייתית, שואפת לשוויון ולחדשנות, שומרת מסורת וחותרת למצוינות. שר החינוך צריך לשאול את עצמו האם במצב הזה כולם צריכים ללמוד הכול – גם תנ"ך וגם מתמטיקה, גם אהבת הארץ וגם זכויות אדם, או שעליו להסתפק במראית עין של מכנה משותף וליצור מצב בו כל קהילה תנחיל בעיקר את שחשוב לה.
ומה חושב על זה העולם?
כל עוד אנחנו מתחמקים ומתקוטטים, אל החלל נכנס העולם. ארגונים בינלאומיים טוענים שלצד הייחוד, יש לאזרחי העולם גם יעדים וערכים משותפים. כפי שארגון הבריאות העולמי מגדיר לעולם את תקן הבריאות, כך גם בחינוך, ארגון ה-OECD מקיים אחת לשלוש שנים את מבחן פיז"ה, שבנוי על תפיסת עולם גלובלית וחוצת גבולות.
פיז"ה אינו מבחן שמתאים את עצמו לייחוד של מדינה, אלא בודק האם המדינה מכינה את תלמידיה לעולם מודרני, תחרותי ופתוח. המבחן בודק את יכולת התלמידים לממש את לימודי בית הספר באתגרי העולם האמתי. הוא אינו בוחן את יכולתם לשחזר את התרגיל מהספר, אלא כיצד הם מתמודדים עם בעיות מורכבות בתנאים של חוסר וודאות.
ה-OECD מתייחס לחוסן הנפשי של תלמידים ולמוכנותם למאמץ, להתמדה וללמידה עצמית. הוא מסתכל על היכולת שלהם לשתף פעולה ולקבל בסובלנות ובגובה העיניים תלמידים מתרבויות ודתות אחרות. הוא כורך יחדיו ערכים והישגים, ידע, מיומנויות ותכונות, כי כל אלו חשובים לילדינו בעידן של טכנולוגיה, הגירה ושוק עבודה תחרותי.
ישראל חברה ב-OECD ורואה את עצמה כמובילה, אבל כשמתפרסמות תוצאות פיז"ה העגומות, מתקיים אצלנו טקס קבוע. התקשורת מבקרת, הציבור מאשים, אנשי החינוך נבוכים והמנהיגות מורידה ראש. אנחנו הולכים עם ומרגישים בלי, מקבלים על עצמנו את הסטנדרט העולמי, אבל לא מתייחסים אליו ברצינות.
הגיע הזמן למנהיגות חינוכית אחראית וחכמה, שתעזור לנו לקפוץ מדרגה. את זה ניתן לעשות רק בשיח של אמון והקשבה ובחתירה לחיבור ולשילוב בין הישגים לערכים, בין ידע למיומנויות, בין לימוד לחינוך ובין המקומי לעולמי.
