איך הפכו נבואות הזעם להצלחה חינוכית

"משבר לאומי", זעקו כלי התקשורת, "לא יהיו פריצות דרך במדע", "תם עידן האקזיטים", אמרו הפרשנים. כל זה קרה בתחילת העשור הנוכחי עם חשיפת הירידה הגדולה במספר התלמידים הלומדים ברמת 5 יחידות לימוד במתמטיקה. כבר אז עלתה השאלה האם מדובר בגזירה משמיים והאם יכול להיות שבכל מדינת ישראל יהיו פחות מ-9,000 בוגרי חמש יחידות? האם זה באמת מתקבל על הדעת שבערים שלמות בפריפריה לא יהיו יותר משני תלמידים שיכולים ללמוד חמש יחידות? מה, הילדים שם פחות מוכשרים?

חיינו מלאים במשברים שרק הולכים ומחמירים, ואנחנו, בספורט הלאומי שלנו, יושבים על הטריבונה, מקטרים, מאשימים ומלקים את עצמנו עד בלי דעת. אז הנה סיפור אחר, כזה שמראה שישראל יכולה כשהיא רוצה. בחלוף חמש שנים ההידרדרות נבלמה והשנה נרשם מספר שיא בכל הזמנים של ניגשים לחמש יחידות. אז בואו נראה מה אנחנו יכולים ללמוד מההצלחה הזו, ובעיקר איך נדאג שהיא תימשך ותתרחב.

כמי שמכיר את תהליך השינוי, אוכל להעיד שלתפנית הזו שותפים רבים. זו שותפות מיוחדת בין ממשלה ושלטון מקומי, רשתות בתי ספר וארגוני חינוך, אקדמיה ומחקר, צבא ותעשייה. זו דרך שנולדה מתוך דאגה גדולה על כך שלמרות העשייה המבורכת, המצב הלאומי ממשיך לשקוע. ברגע של כנות הבנו שלא נגיע לשום מקום אם כל אחד ימשיך לצעוק "אחריי" ולחתור לכיוון אחר.

אלא שלהגיע להסכמה לוקח זמן. זה תהליך שדורש סבלנות והקשבה, אבל אסור לדלג עליו. צריך לקבל שיש כאלו שרוצים להרחיב את מעגל המצוינות מסיבה תכליתית, כדי שיהיו יותר מהנדסים וחברות היי-טק. ויש מי ששואף לה כדי שיותר תלמידים יבנו אופי, יכולות ותכונות שיהפכו אותם לאזרחים טובים ולצמצם פערים. חייבים לגשר בין מי שבא מתקציב תשומות דו-שנתי ומתהליכים ארוכי טווח לבין מי שמגיע מיעדי תפוקות רבעוניים ורוצה כאן ועכשיו.

להניע תנופה

ההסכמה הזו חשובה כדי לאפשר לממשלה להניע תנופה ולרקום רשת של אמון ותמיכה באנשי החינוך. צריך לזכור שהחינוך מתרחש מאחורי דלת הכיתה, בין מורים לתלמידים. הדלת הזאת שימשה במשך יותר מדי שנים כמחסום שמגן על התהליך הלימודי מפני הקקופוניה שמסביב. המחוז, העירייה, הרשת והארגון המתערב, כל אחד מנסה להסיט לכיוונו, ולכן טוב עשו המורים שסגרו את הדלת, זו הייתה התנהלות אחראית מצדם.

אבל עכשיו, כשכולם חותרים לאותו חזון ויעד ומדברים שפה משותפת, דלת הכיתה נפתחה. כשהאמון ניתן, מורים מעולים בכל רחבי הארץ אוחזים במושכות ומובילים מהפכה גדולה. הם מחליפים גישה ממיינת שפעלה לסווג ולסנן תלמידים, בגישה מטפחת שמאפשרת לכל תלמיד להגיע הכי רחוק שהוא יכול. מדיניות בית ספרית של הורדת המתקשים להקבצות הנמוכות, מתחלפת במאמץ עיקש לתת סיכוי לכל מי שנכון לאתגר.

כתבתי "מהפכה גדולה", כי היא אכן כזו. המורים בונים את המקצוענות שלהם ביחד ומבפנים, בדיוק כפי שעושים רופאים וטייסים. המורים למתמטיקה ומדעים התארגנו בקהילות לומדות, הם נפגשים בכל שבוע, משתפים בקשיים שלהם ושל תלמידיהם ועוזרים אחד לשני לשפר. מורים חדשים שמגיעים אחרי קריירת היי-טק מקבלים ליווי צמוד ממורים ותיקים, וכל זאת בגיבוי ותמיכה של המנהלים, האקדמיה ומערכת החינוך כולה.

יש לא מעט קשיים וגם התנגדויות, ולכן אסור לנו לנוח על זרי הדפנה ולנוד עם הרוחות המתחלפות. עכשיו אנחנו חייבים לרתום את המצוינות ככלי לשוויון הזדמנויות בפריפריה, להכשיר את הקרקע להרחבת ההשכלה הגבוהה ולהשקיע במורים. ניצב בפנינו שלב חיוני של השקעות גדולות ואני בטוח שכל עוד נשמר את השותפות, נתמיד בעשייה וניתן למורים את התנאים והתמיכה, יש לנו סיכוי טוב להצליח. אם בתוך חמש שנים הצליחה מדינת ישראל להפוך כותרות על משבר לאומי למציאות של הצלחה ועמידה ביעדים, כנראה שניתן לעשות זאת בעוד תחומים. זה הזמן להמשיך בתנופת ההצלחה בהרחבת מעגל המצוינות במתמטיקה, ללמוד ממנה וליישם אותה בתחומים נוספים.

 

*המאמר התפרסם לראשונה ב-YNET