ישראל במלחמה
"פעם ראשונה בחיים שלי שאני כאן", היא אמרה לעצמה במבט חסר ביטחון. נדהמתי; איך זה יכול להיות? היא הרי אחת המורות הטובות בישראל ומלמדת כבר שלושים שנה. עמדנו בכניסה למשרד החינוך; חשתי שראשה עמוס בדברים שתכננה להגיד מזמן, אבל היא המתינה בנימוס עד שיפנו אליה, רק אחרי שכל המומחים והבכירים נטלו לעצמם בטבעיות את זכות הדיבור.
בכיתה שלה היא המלכה – על פיה יישק דבר. שם אין מנהל ולא מפקח, אין תקציבים ולא רפורמות. שם זו היא לבדה, חוצבת דרכים בין אתגרי החומר ובין מוחם הקודח של התלמידים. על פני המים הרוחות סוערות בתכניות ובנהלים, אבל כשדלת הכיתה נסגרת, כל אלו נשארים בחוץ. שם היא כדג במים עמוקים, שומרת על תלמידיה מפני העולם וצעד אחר צעד - מכינה אותם לקראתו.
חשבתי: איזה פספוס עצום זה, כמה ידע וניסיון יש לה, שיכולים לעזור למורים אחרים לצמוח ולהתפתח, ולשרי חינוך לקבל החלטות נבונות, אבל דלת כיתתה סגורה.
מערכת עצומה של בתי ספר, מחוזות, רשתות ומכללות עומלת מסביב כדי לקדם את החינוך, מנסה להשתחל דרך חלון ההשתלמויות, חוזרי המנכ"ל, ספרי הלימוד והבחינות, אבל הדלת סגורה.
חוסר האמון הוא הדדי. לא רק המורים לא מאפשרים למערכת להשפיע על החינוך, גם המערכת אינה מקפידה שמורים יהיו סביב השולחן כשהיא מקבלת החלטות. למרות שכולם יודעים שמורה טוב עושה את כל ההבדל ושצריך להשקיע באיכות ההוראה, לעתים, מה שיוצא, לא בכוונה רעה, זה דיבור על המורים לא כפתרון אלא יותר כבעיה שיש לתקן, ואם אי אפשר, אז לעקוף.
צריך להודות שזה מצב בעייתי ושכולם נושאים באחריות. הסיבה העיקרית טמונה בכך שבבתי הספר מכהנים הרבה מאוד מורים, אך טרם פותחו אצלנו סטנדרטים בהירים של הוראה איכותית ומנגנונים מוסכמים של הבחנה. התוצאה היא שיש מורים מעולים, אבל לצדם קבוצה נכבדת של מורים בינוניים. במצב שכזה, אין תועלת בלחץ ציבורי המתורגם לתוספת חפוזה של גננות, סייעות ומורים.
לכן, הגיע הזמן שמורים יפתחו בעצמם וביחד את כלי המדידה של המקצוע, כי מדידה היא לא רק בסיס של מקצוענות, היא גם תנאי למי שחפץ באמון הציבור. לא ניתן לדמיין מתן אמון ברופא שקובע טיפול בלי מדידת לחץ דם או צילום רנטגן, בטייס שמודיע לנוסעים שאין לו ביטחון במערכות ניווט לוויניות או במורה שאינו מנטר את למידת תלמידיו כדי לתת להם מענה אישי.
כאשר מסתכלים על מערכות חינוך ברחבי העולם, אפשר להבחין שמדינות שמצליחות בחינוך בנו אמון מקצועי עמוק בין הציבור למוריו ובין מערכת החינוך למוריה. הן הפסיקו את הרפורמות הישנות שחגגו שפיכת משאבים מיותרת לעבר בעיה מדממת, כי הבינו שהרפורמות הללו לא חודרות עמוק, לא מאריכות ימים ולא משפרות את החינוך. במקומן, הן פתחו בדיאלוג חינוכי עמוק, משתף ומקשיב.
דמיינו לעצמכם את ראשי מערכת החינוך שלנו מזמינים ארבעים מורות ומורים לנתח את בעיות החינוך ולהקים צוותים כדי לגבש המלצות. נכון, תהליך התכנון יהיה ארוך יותר מהמקובל, אבל סיכויי המימוש ישתפרו פלאים. מי שירים את הראש ישים לב שבגלל הקדנציות הקצרות אצלנו, רק שינויים שהשדה המקצועי מזדהה עמם, משוכנע בהם, וחש עליהם בעלות, הם ששורדים את מבחן הזמן.
אז לרגל שנת הלימודים העומדת בפתח, אני רוצה לאחל לנו שנדע להקשיב למורינו ולסייע להם למדוד, לתעד ולפתוח את דלתות הכיתה. אז המורים האיכותיים יוכלו ללמד את עמיתיהם ואת כולנו הוראה איכותית מהי ולהצביע על צעדים שיעזרו לה לשגשג.
--
התפרסם לראשונה בידיעות אחרונות, 25.8.15
