להרגיש שיש לי ייעוד נוסף בחיים: ראיון על הבחירה בחינוך והוראה

רס"ן מיכל קפלן שירתה שמונה שנים של שירות מאתגר בצה"ל, השלימה שני תארים אוניברסיטאיים בהנדסת תעשיה וניהול ובמנהל עסקים, והגיעה לתפקיד ראש מדור באגף התקשוב בדרגת רב-סרן. השירות הצבאי שלה היה מעניין ומרתק, היא נהנתה ולמדה בו. אך  למרות כל זאת, בשנת 2013 היא החליטה לעשות מעשה ולהשתחרר מהצבא, שם הייתה לה קריירה מבטיחה ובטוחה. במקום זאת, היא בחרה להיות מורה. שוחחנו עמה ושמענו על הבחירה בהוראה והשנים הראשונות כמורה.

מיכל, למה בחרת בהוראה?
השירות הצבאי שלי היה מרתק ומלמד, נהניתי והתקדמתי בו. יחד עם זה, משהו היה חסר לי. לאורך כל שירותי הצבאי ולימודיי האקדמיים נמשכתי לתחום של חינוך; התנדבתי במגוון פרויקטים חינוכיים, בעיקר כאלה הקשורים לעידוד אוכלוסיות מוחלשות ולקידום החינוך המתמטי והמדעי בארץ. בשלב מסוים, לקראת גיל 30, אחרי כ-8 שנות שירות מאתגר בצה"ל, הרגשתי שהבשילה העת לעשות חשיבה מחודשת על הכיוון שלי, לקחת הפסקה ולהבין איזה עוד דברים אני רוצה לעשות בחיים. התשובה הייתה די ברורה – לשלב בין הניסיון והידע שלי בניהול ובמערכות מידע, לתשוקה והאהבה שלי לחינוך. בשלב הראשון, היה נראה לי נכון לחזור לאוניברסיטה ולהוציא תעודת הוראה במתמטיקה. למה? כי אמא שלי תמיד אמרה לי שטוב שתהיה לי תעודת הוראה וכי חשבתי שאם אני רוצה לפתור בעיות בתחום החינוך, כדאי שאכיר גם את צד המורה ואתגריו, וגם כי אני מאוד אוהבת ללמוד.

האם הייתה התלבטות?
כמובן שבמבט לאחור הכל נראה כהחלטה פשוטה, אבל בפועל היו לי הרבה התלבטויות, כיוון שלוותר על קריירה צבאית בשלב שבו כולם מסביב בטוחים שתמשיכי בצבא עד הפרישה, זה לא עניין של מה בכך. לא הרבה אנשי קבע בדרגת רב-סרן עושים את הצעד הזה אחרי שצברו ותק והיכרות עם המערכת. מה גם, שמדובר בוויתור כלכלי לא קטן (ויתור על פנסיה תקציבית וביטחון תעסוקתי לשנים). אחרי הכל, גם היה לי טוב ומספק, אז למה לעזוב?

כי רציתי לעשות עוד משהו. כי הרגשתי שיש לי ייעוד נוסף בחיים. וכי העדפתי להתחרט על משהו שעשיתי, מאשר להתחרט שלא עשיתי משהו.

באוקטובר 2013, אחרי חופשת שחרור של שבועיים, התחלתי בלימודי תעודת הוראה באוניברסיטת ת"א במסלול להכשרת אקדמאים. יחד איתי למדו עוד עשרות אקדמאים מתחומים שונים: כלכלנים, עורכי דין, מהנדסים, מתמטיקאים, "פליטי היי-טק". כולם מבריקים וכולם עם רצון לעשות שינוי בעולם הזה. כאמור, השאיפה הייתה לשלב בין חינוך לבין עולם מערכות המידע ולאו דווקא לפצוח בקריירת הוראה. בשלב מסוים במהלך הלימודים, היה אפילו ניסיון להקים סטארט-אפ עם שותפה ללימודים - אפליקציה שקשורה ללמידה אדפטיבית של מתמטיקה, אך הרעיון נזנח לפני שהבשיל לתוצר ממשי.

ממש בסיום שנת הלימודים, ובשיאה של המחשבה "מה אעשה כשאהיה גדולה, עכשיו כשיש לי תעודת הוראה?" הגיעה הצעה לעבור לארה"ב. בעלי, שאז היה החבר שלי, קיבל הצעה לעשות פוסט דוקטורט בארה"ב, וביקש שאצטרף אליו לחוויה. אחרי התלבטויות רבות, נעניתי להצעה. במהלך ההכנות למעבר, התלבטתי לגבי מה שאני הולכת לעשות בארה"ב; האם לעבוד בחברת הייטק בתחום של ניתוח מערכות ולזנוח את תחום החינוך? האם להמשיך עם החינוך, אבל בארה"ב? מה לי ולחינוך אמריקאי?

אחרי מחשבות רבות, עלה הרעיון של להיות מורה-שליחה בבית ספר יהודי. מיד יצרתי קשר עם היחידה לשליחות הוראה של ההסתדרות הציונית העולמית, במקביל ליצירת קשר עם מנהלת בית הספר היהודי בעיר שאליה עמדנו לעבור – העיר נוקסוויל במדינת טנסי, בדרום מזרח ארה"ב – שמיד הביעה עניין במורה ישראלית לעברית. במאי 2015 הפכתי להיות המורה-שליחה הראשונה מטעם ההסתדרות הציונית העולמית בטנסי, בהתחלה כרכזת תחום הנוער במחנה הקיץ בעיר ולאחר מכן כמורה לעברית בכיתות גן עד ה' בבית הספר היהודי בנוקסוויל, טנסי (Knoxville Jewish Day School). בנוסף, לימדתי עברית ויהדות בבית הכנסת הקונסרבטיבי בעיר, הייתי רכזת חינוכית ללימוד ישראל ויהדות בארגון "הילל" (ארגון של סטודנטים יהודיים בתפוצות), והקמתי קורס לעברית מדוברת למבוגרים. לקראת סוף שנת שליחותי הראשונה והמרתקת, הגיעה הצעה (שוב מכיוון בעלי) לעבור לניו יורק בעקבות עבודה. הפעם היה לי ברור שאמשיך בתחום החינוך – ואכן, אני ממשיכה את שליחותי כמורה לעברית, והפעם בבית הספר "השל" (Heschel) במנהטן.

ממי את שואבת את ההשראה שלך בחינוך?
קשה לי להצביע על אדם אחד שהיה ההשראה שלי בחינוך – זה יותר אוסף של אנשים ודוגמאות שאני מלקטת לי במהלך החיים. הבולטים בהם הם: סבא שלי, סבא שמואל, שהיה איש חינוך עוד מלפני קום המדינה. בנוסף, מספר מורים מתקופת ביה"ס שהשאירו עליי חותם עמוק, בהיותם אנשים מיוחדים עוד לפני שהיו מורים. זאת ועוד, מנהלת בית הספר האחרון בו עבדתי בנוקסוויל, טנסי, מרים-אסתר וילהלם - אישה עם חזון ומחנכת בחסד. גם עמי שטיינר, מייסד עמותת "חתני נובל למצויינות בחינוך" בה התנדבתי – גם הוא איש חזון עם רצון עז לשנות ולשפר את החינוך בארץ, והאמת היא שגם כל אחד מהתלמידים שלי מהווה השראה להמשיך בהוראה ובחינוך.

מה החלק הנפלא ביותר בלהיות מורה?
לקבל חיבוק מתלמיד. מה שיפה בגילאים הצעירים הוא שהם אמיתיים. המרווח בין החוץ לפנים הוא מאוד צר, וזה עובד לשני הכיוונים – כשמשעמם לילד, הוא יראה את זה מיד. אבל כשמעניין לו והוא אוהב את המקצוע, אז גם את זה הוא יראה. וזה, מבחינתי, הסיפוק הכי אדיר שיש – שהילד אוהב אותך בגלל שהוא אוהב את המקצוע (ולהיפך) והוא מראה את זה בצורת חיבוקים וחיוכים.

מה החלק הקשה ביותר בלהיות מורה?
החלק שהכי קשה לי בהוראה הוא תפיסת המקצוע ותפיסת תפקיד המורה בעיני הציבור. לא פעם אני שומעת את התגובות: "מתי תחזרי למקצוע האמיתי שלך?" או "את רק מורה?! את יכולה יותר מזה". למורה יש את ההזדמנות הנדירה להשפיע ולעצב מאות אנשים במהלך חייו. זו הזדמנות פז, שאנשים לא מעריכים אותה מספיק. וזה הוביל למעגל קסמים שבו המורה לא מוערך מספיק, ולכן לא מקבל תגמול מספק. בשל כך האנשים הטובים שבאמת מתאימים לחינוך לא ילכו להיות מחנכים ואלו שבכל זאת ילכו להוראה לא יוערכו מספיק וכן הלאה.... הלוואי שהיה פתרון קסם לדבר הזה. קיימות תוכניות ותמריצים שונים לאקדמאיים שעושים הסבה להוראה ואלו תוכניות נפלאות, אבל צריך פה שינוי יותר יסודי ומהותי. חייבים לגרום למקצוע להיות מוערך יותר, עם משכורת מכובדת ודעת קהל חיובית יותר.  

מה שונה בין הוראה בארץ להוראה בחו"ל?
כיוון שלימדתי במסגרות פרטיות בחלק מסוים של ארה"ב, קשה לי לעשות הכללה על כל סוגי ההוראה בחו"ל לעומת ישראל. אני כן יכולה להגיד שהדבר שהרשים אותי ביותר, ביחס לארץ, הוא גודל הכיתות והתנאים שיש לתלמידים. המורים עדיין עובדים מאוד קשה, אבל כאשר גודל הכיתה הוא 10-20 תלמידים למורה (לפעמים פחות), יש למורה אפשרות אמיתית לגעת בכל תלמיד ולספק לו את הצרכים הייחודיים שלו. הבדל נוסף שבלט לי לעין, הוא מבנה יום הלימודים. מעבר לכך שיום הלימודים הוא ארוך (עד 15:30 ולפעמים אף יותר), בבתי הספר שהכרתי אין ממש הפסקות בין שיעור לשיעור. יש מעבר של התלמידים בצורה ישירה מכיתה לכיתה. עדיין לא החלטתי אם זו שיטה טובה (כי ככה התלמידים נשארים באווירת למידה ואין צורך לכנס אותם בחזרה אחרי כל הפסקה) או פחות (כי מי לא צריך הפסקה מדי פעם?). עוד דבר שחשתי, הוא שהתלמידים בארץ באופן כללי יותר סקרניים, יותר שואלים שאלות ומאתגרים את המורה. יכול להיות שזה נובע מהתרבות שלנו – לשים בסימן שאלה כל דבר. בכל מקרה, זה הופך את המורה ואת שאר התלמידים ליותר חושבים.

מה הדבר הכי חשוב שלמדת כמורה?
הדבר הכי חשוב שלמדתי כמורה הוא שכל תלמיד הוא עולם ומלואו. השיעור שלי אינו ניתן בריק. התלמיד מגיע לשיעור אחרי שעברו עליו דברים ועוזב את השיעור כשלפניו התמודדויות נוספות. כל אלו משפיעים על הביצועים שלו כתלמיד בשיעור. התובנה הזו עזרה לי להסתכל על כל תלמיד בצורה יותר מאפשרת, מתוך הבנה שלכל תלמיד יש את ה"תיק" שלו ולכן ההוראה שלי צריכה להשתנות בהתאם לתלמיד שמולי. התובנה הזו גם עזרה לי לפתור בעיות עם תלמידים; גם בעיות משמעת וגם בעיות למידה.

כיצד מערכת החינוך יכולה להכשיר את התלמידים שלנו טוב יותר לעולם של מחר?
בפני מערכת החינוך עומד אתגר גדול מאוד. המערכת פועלת בתנאי חוסר ודאות בתחומים רבים. היא צריכה לחזות את הנולד ולהכין את הילדים של היום לאתגרים של המחר, שקשה לנו אפילו לדמיין אותם. איך אפשר ללמד משהו שאנחנו עוד לא מכירים? אי אפשר. אבל אפשר לתת לילדים כלים להתמודד עם חוסר הוודאות הזה: לפתח כישורים של עבודת צוות, חשיבה ביקורתית ויצירתית, דאגה לזולת ולסביבה, יכולת לחפש מידע ולעשות בו שימוש יעיל, גמישות מחשבתית וכו'. אין צורך לעשות רפורמה מאפס במערכת החינוך. ניתן לעשות שינויים קטנים בשיטות הלימוד בכלל ובשיטות ההערכה בפרט (האם מבחנים הם באמת הדרך היעילה ביותר להעריך כמה התלמיד הפנים את החומר הנלמד?) וכך לגדל את הילדים להיות מבוגרים אחראיים, יצירתיים, גמישים ומוכנים למציאות הדינאמית של העתיד.

ומה את מתכננת בעתיד?
כמו שלימדתי במשך שנים לפני שהפכתי למורה, כך אמשיך ללמד כנראה כל חיי. יכול להיות שבעתיד ארצה לשלב הוראה במסגרות פורמליות יחד עם הוראה מסוגים שונים ועם רכישת ידע נוסף בתחום החינוך. כרגע אני מופתעת כל יום מחדש מכמה אני אוהבת להיכנס לכיתה וללמד.