ישראל במלחמה
הוראה היא הרבה יותר מסתם ניהול כיתה והעברת החומר בצורה מעניינת. אנחנו יודעים היום שמורים מעולים מתמקדים בתהליך הלמידה של כל תלמיד. בכך למעשה, הופכת ההוראה ל"מקצוע קליני". מקצועות קליניים הנם מקצועות שמתמקדים ביחיד. כך למשל – רופאים ופסיכולוגים מתמקדים במטופל היחיד שלהם. בדומה לכך – התלמיד ולמידתו נמצאים במרכזו של מעשה ההוראה ומורים מעולים מתמקדים בכל אחד מתלמידיהם.
בדומה למקצועות קליניים אחרים, על מנת להצליח להתמקד ביחיד יש לאסוף עליו מידע בכל עת. לכן, כמו שרופא טוב מורה על בדיקות מזמן לזמן, כך מורה איכותי צריך לאסוף מידע על תלמידיו בכל עת: להבין מה התלמיד יודע כעת, מה הוא מוכן ללמוד בשלב הבא ואיך אפשר ללמד אותו את זה. כך - תפקידו של המורה הוא להשיג כמה שיותר מידע על התלמיד, ואז לבנות לו תוכנית למידה כמו גם סביבת למידה המתאימה לו.
אבל מתברר שאיסוף מידע רב כל כך על כל תלמיד כמו גם התאמת תוכנית הלימודים וסביבת הלמידה לכל תלמיד הינן משימות מורכבות וקשות ביותר, עד כדי כך שלמורים רבים ההצעות הללו נשמעות כהצבת רף בלתי אפשרי. אנחנו כבר יודעים שהנטייה לעשות את הנ"ל לא באה בדרך כלל באופן טבעי וכי את היכולות הללו יש ללמוד. עם זאת, במרבית התוכניות שמלמדות הוראה עד היום, הדברים החשובים הללו לא נלמדו.
כמו מקצועות קליניים אחרים, ההוראה הינה מקצוע המבוסס על גוף ידע רחב ומשמעותי: שיטות הוראה, ידע על התפתחותם של ילדים ובני נוער, צורות למידה, תחומי תוכן וכו... בנוסף לכל הידע הזה, ישנו ידע נרחב על הפרקטיקה עצמה – על מעשה ההוראה בפועל. הבעיה מתחילה כאשר שלא כמו בשאר המקצועות הקליניים, רוב התוכניות להכשרת מורים אינן יוצרות אינטגרציה בין סוגי המידע השונים - בין הפרקטיקה והניסיון של פרח ההוראה, לתיאוריה אותה הוא לומד בהרצאות בתוכנית. צורות הכשרה הנפוצות במקצועות קליניים אחרים, שכוללות התמחות שקשורה באופן הדוק לתיאוריה ומהווה גישור וקישור בין הפרקטיקה לתיאוריה, אינן קיימות כמעט בלימודי הוראה.
כיוון שעד לאחרונה לא היה גישור על הפער שבין התיאוריה לפרקטיקה בהוראה, נוצר מרחק אדיר בין מה שנלמד בקורסים בנושא חינוך והוראה, למה שמורים צריכים לעשות בשטח. פער זה גורם לנשירה של מורים חדשים רבים, כמו גם למציאת פתרונות, שאינם תמיד מיטביים, על ידי המורים הנאבקים לגשר על הפער בעצמם.
לא רק פער בין הפרקטיקה לתיאוריה, גם תפיסה חינוכית כוללת לא תמיד היה ניתן לראות בתוכניות להכשרת מורים: חוקרים מצאו כי ההכשרה הקלאסית להוראה בדרך כלל מתרחשת בתוכניות שדורשות מהסטודנטים ללמוד מספר מסוים של קורסים, שאין ביניהם קשר בהכרח. הקורסים והמרצים גם אינם חולקים, לעיתים קרובות, ראיית עולם ותפיסה על מהות, מטרת והצורה הרצויה של חינוך ולמידה. כל אחד מהמרצים עושה את מיטב יכולתו, מלמד ומושך לכיוון בו הוא מאמין, אך הסטודנטים לא יוצאים בדרך כלל מהתוכניות עם תפיסת עולם והבנה ברורה של מהו חינוך ואיך מתרחשת הוראה איכותית.
מתוך כך הבינו אנשי חינוך שאם הוראה היא מקצוע קליני – יש ללמד אותה באופן קליני, דרך יצירת קשרים בין התיאוריה לניסיון פרקטי. לשם כך, כיום הולכות ומוקמות תוכניות להכשרת מורים בהן פרחי ההוראה מבצעים התמחות תוך כדי התוכנית: הם מלמדים בבתי ספר כמו גם לומדים קורסים עיוניים, כך שהלמידה בקורסים העיוניים מתייחסת ומקושרת באופן תדיר להתנסות של הסטודנטים כמורים בבתי ספר, כלומר - לפרקטיקה עצמה. תוכניות אלו, המציבות את הניסיון כמורה במרכז התוכנית וכן מגיעות מתפיסת עולם במרכזה למידת התלמיד היחיד מהווה את מהותו של מעשה ההוראה, נקראות תוכניות הכשרה להוראה קלינית.
חוקרים מציעים כמה נקודות חשובות, שכל תוכנית הכשרה להוראה קלינית צריכה לעמוד בהן:
דיקן אחת מהתוכניות הללו באוסטרליה, פרופסור ריקרדס, מספר כי "מה שאנחנו מלמדים הוא בעצם החשיבה שמקשרת בין הידע האקדמי שקשור להוראה, לבין הידע שמורים לומדים מהפרקטיקה בבית הספר. את כל אלו אנו קושרים ללמידה ולהערכה מתמדת של התלמידים, כך שהמורה המתלמד מבין בפועל איך להכיר את תלמידיו, להעריך את מצבם, ולהתאים את ההוראה שלו לצרכים שלהם, בהתאם לתיאוריות אותן הוא לומד. במקום לשבת באולם הרצאות וללמוד על מה זה אומר ללמד ואיך מלמדים, הסטודנטים נכנסים לתוך כיתה ומפתחים כישורי הוראה מתוך קשר מתמיד לתלמידים ולצרכים שלהם".
לפי חוקרים רבים, מורים שהנם בוגרי תוכניות אלו, תופסים את הערכת התלמידים כמשוב להוראה שלהם, ולא כעדות ליכולות התלמיד. הם מאבחנים את מצב התלמידים שלהם באופן סדיר ותדיר על מנת לשפר את ההוראה שלהם, בונים תוכניות המותאמות לכל תלמיד ומשנים את התוכנית באופן תדיר – בהתאם להערכות שהם מבצעים.
תוכניות שונות להוראה קלינית מוצאות דרכים שונות לקשור בין סוגי הידע הרבים שהסטודנטים בהן נדרשים ללמוד. כך למשל, רוב התוכניות מאיצות במרצים שלהן כי המטלות האקדמאיות של הסטודנטיות יקושרו ויתבססו על עבודתם המעשית בבית הספר. זאת ועוד, בתוכניות רבות פרחי הוראה צריכים לצפות במורים מנוסים בעלי פרקטיקות איכותיות ויעילות של הערכה והתאמת הוראה לתלמידים מלמדים. אחרי הצפייה הם נפגשים עם המורים ויחד מנתחים לעומק את מעשה ההוראה של המורה המנוסה. בנוסף לכך, לעיתים בבתי הספר בהם פרחי ההוראה מלמדים, תוכניות ההכשרה למורים מממנות איש צוות מתוך בית הספר, שמשוחרר מ50% מחובותיו הבית ספריות, ומשמש כמנטור ואחראי על הסטודנטים. הוא עוזר להם, מפקח עליהם, עובד איתם בקבוצות וכן במפגשים יחידניים. בנוסף למומחה הבית ספרי, בחלק מהתוכניות הסטודנטים מקבלים הנחייה של איש צוות מתוך מוסד ההכשרה. תפקידו של מומחה זה הוא לקשור בין ההוראה בפועל של הסטודנט, לתכנים שהוא לומד בתוכנית ההכשרה. יחד הם מקשרים את הפרקטיקה והתיאוריה זו עם זו.
כך, המורים שמסיימים תוכניות הכשרה קליניות מספרים שהם מגיעים ליום הראשון בעבודתם בהרגשה שהם מוכנים יחסית לעבודה כמורים. לדוגמא, במחקר שבוצע במלבורן, אוסטרליה, דיווחו כ-90% מהמורים החדשים שסיימו תוכניות הכשרה קליניות, כי הם הגיעו לעבודתם הראשונה כשהם חשים מוכנים עד מוכנים מאוד להיות מורים. כל מורה מגיע למשרת ההוראה הראשונה שלו כשמאחוריו ניסיון רחב בהוראה, וכשהוא יודע ללמד מגוון רחב של רמות ותלמידים בתוך הכיתה, ולא רק מכוונן לרמה הממוצעת.
זאת ועוד, על מנת להמשיך את הקשר ההדוק בין ההכשרה לפרקטיקה, תוכניות הכשרה קליניות רבות מסייעות בהשמת בוגריהן בבתי ספר המתאימים להם, וכן מלוות את המורים החדשים בשנות ההוראה הראשונות שלהם.
גם בישראל תוכניות הכשרה קליניות הופכות להיות מרכזיות במסגרות ההכשרה להוראה. משרד החינוך החל מהלך שבמהלכו פרחי הוראה יצטרפו למורים בכיתות לומדות, ובנוסף לכך, תוכניות קליניות הלכה למעשה הולכות ונהיות נפוצות. הנה כמה מתוכניות אלו:
פרטים נוספים על התוכניות ניתן למצוא כאן
האם אתם מכירים תוכניות הכשרה קליניות נוספות בישראל? מה דעתכם על דרך הכשרה זאת? כמה היא שונה מההכשרה שאתם עברתם? ספרו לנו בתגובות!
