לחלום בגדול
30% מהמנהלים והמנהלות בישראל מבקשים לסיים את תפקידם בתוך שנתיים. מדובר באנשים המכירים את מערכת החינוך ועמלו ועבדו לאורך שנים על מנת להגיע לעמדת ניהול, אך כעת כשהגיעו אליה, כמעט שליש מתוכם בוחרים לסיים תפקיד תוך זמן קצר. מה הנתון הזה אומר לנו? ממה הוא נובע וכיצד משנים אותו?
כדי לנהל בית ספר במדינת ישראל בשנים האחרונות, תפקיד מכובד הנושא בחובו אחריות רבה, יש לעבור מספר שלבים. תחילה, יש לסיים בהצלחה את שלב המיונים ואחר כך את קורס הכשרת המנהלים מטעם מכון אבני ראשה. כבר במהלך קורס הכשרת המנהלים ניתן להבין בקלות שבמסגרת התפקיד על המנהל לקבל ולבצע החלטות מקצועיות רבות יותר ממה שהיה נהוג בעבר. אם פעם, מנהל בית הספר שלי, צבי (שם בדוי) ז"ל, היה אחראי על קבלה וביצוע של החלטות ניהוליות ופדגוגיות, הרי שבמציאות ימינו מוטלת על המנהלים גם האחריות להוביל את בית הספר בבטחה ובהצלחה בשינויים ובחידושים המתרחשים מסביב.
המילים אוטונומיה וחופש פעולה למנהלים נזרקו לא פעם בחלל הכיתה במסגרת הקורס להכשרת מנהלים בו אני השתתפתי. אלא שבמקביל נחשפתי למחקר מטריד (Yitzhaki, 2017) על פיו כ-30% מהמנהלים בישראל מבקשים לסיים את תפקידם תוך שנתיים. מדוע זה קורה? מה גורם לכל-כך הרבה מנהלים לקום וללכת לאחר שהשקיעו מאמץ רב כדי להגיע לעמדת הניהול? מה עושה המערכת החינוכית, אשר משקיעה תקציבים כה רבים על מנת להכשיר מנהלים חדשים, כדי להתמודד עם הנתונים העולים מהמחקר?
למרות שמידת האחריות ותחומי העיסוק של מנהל בית ספר רחבים ושונים מאלו של אותו מנהל ז"ל, מקום המנהל במערכת החינוכית המסועפת ורבת הדרגים, נשאר במידה רבה ללא שינוי. במילים אחרות, תחום האחריות כולל הובלת תהליכים חינוכיים, אך גם הבאת בית הספר להישגים המצופים, למשל, במבחנים חיצוניים. מאידך, תפקיד המנהל שהוגדר בתקופת המהפכה התעשייתית, לא התפתח בקצב זהה לאחריות הרבה המוטלת על כתפיי המנהל. כך מוצאים עצמם מנהלים מחוייבים לעמוד ברף ציפיות גבוה, להתמודד עם רמת מורכבות גדולה ואתגרים רבים וחדשים, בזמן שהמנהל המיתולוגי שלי נדרש בעיקר להוביל תהליכי הוראה ולמידה. עם הכניסה לתפקיד וקבלת צרור המפתחות המיוחל, מתחזקת תחושת האחריות על תחומים רבים ומגוונים כהישגי תלמידים ומורים, אקלים בית הספר, שילוב ילדים בעלי צרכים מיוחדים וניהול הפן הבטיחותי. על כתפיי המנהל מונח שק אחריות כבד יותר מזה שנשא המנהל המוערך שלי, המחייב מידת חופש פעולה רבה מבעבר כתנאי מקדים לניהול אפקטיבי ואמון של המערכת במנהל המכהן.
בשנת 2009 ממצאי מחקר של ה-OECD הבהירו שמנהלי בתי הספר זקוקים לחופש פעולה אמיתי בקבלת החלטות הנוגעות לצוות המורים, תקציב ותכניות לימודים, אם הם נושאים באחריות המלאה לתוצאות, כפי שאנו עדים לכך בשנים האחרונות. בנוסף, נטען אז, ששיתוף פעולה וחלוקה הוגנת של תחומי אחריות בין משרד החינוך, הרשות המקומית ומנהל בית הספר נתפסים כהכרחיים. למרות שחל, כאמור, שינוי בהגדרת תפקיד המנהל במדינת ישראל, נדמה שקיים חוסר הלימה בין מידת האחריות המוטלת על מנהלים ובין חופש הפעולה שלהם כמנהלים. למשל, מנהלי בתי ספר עשויים לחוש מוגבלים ביכולתם לקבל החלטות בכל הנוגע לצוות המורים ומתמודדים עם כוחניות הולכת וגוברת בקרב ההורים. כמו כן, מנהלים נדרשים להתנהל מול גופים כארגוני מורים ורשות מקומית ועשויים להסיק מהר מאוד שחופש הפעולה שלהם מוגבל מול מקבלי החלטות וקובעי מדיניות. במציאות הקיימת וברוב המקרים, גם אם ידוע וברור, למשל, שמורה מסוים אינו מבצע את עבודתו כהלכה ואינו מביא את התלמידים להישגים לאורך זמן, מנהל בית הספר אינו יכול לדרוש מהמורה לסיים את תפקידו במידה והוא קבוע במערכת. אם ירצה לעשות זאת, הוא עשוי להתמודד, לדוגמה, עם ארגון המורים המייצג אותו ועם הגוף המעסיק (משרד החינוך או הרשות). הליך זה עשוי להימשך זמן רב, לעיתים אף כשנתיים.
לשם ההשוואה, כל מנהל חברת הייטק נושא באחריות המלאה לתוצאות, אך באותו זמן גם ברור שהוא מקבל ומבצע החלטות בכל הנוגע לצוות העובדים, התקציב ותכנית העבודה. אם עובד בחברה לא היה עומד בציפיות לאורך זמן, מנהל החברה היה מודיע לעובד על סיום עבודתו בחברה. ברוב המקרים, אותו עובד היה מסיים את תפקידו כעבור כמה שבועות. כמו כן, אם תכנית העבודה הייתה זקוקה לשינויים, מנהל החברה היה אחראי עליהם ואלו היו מתרחשים בהקדם האפשרי לטובת החברה וכל בעלי העניין. אם מישהו בקרב העובדים היה חש לאורך זמן שהשינויים אינם לרוחו, סביר להניח, שהמנהל היה מבקש ממנו לשתף פעולה או לסיים את תפקידו.
במציאות שבה אנו נמצאים כיום, מנהלי בתי הספר עשויים לחוש, מצד אחד, שהם נתונים ללחצים רבים מצד בעלי עניין כמחוז, רשות מקומית, הורים, צוות המורים וארגונים המייצגים אותו, ומצד שני, לדעת בבירור שבחינת המיצ"ב המתדפקת על דלתם מהווה כלי הבודק את תפקוד בית הספר ומעריך בעקיפין גם את התפקוד של כל אחד מהם כמנהל. וכל זאת מבלי שיש חופש פעולה אמיתי בנוגע, למשל, לצוות המורים ולתכניות הלימודים. מתוך מציאות מורכבת זו, כל מנהל עשוי לבחור לדחות ביצוע שינויים שמטרתם, בין היתר, שיפור הישגי בית הספר בטווח הארוך על-מנת לזכות באמון בעלי עניין. אך האם לשם כך מונו לתפקיד? מאידך, מנהלי בתי הספר עשויים לבחור בכל יום מחדש להתמודד עם כל הנקרה בדרכם כמיטב יכולתם ולאור סל הערכים שהוקנו להם בבית ובבית הספר בו למדו. אך חשוב להבין כי בכל פעם שמנהל מחליט לא "לשבת על הגדר, רגל פה, רגל שם" ולבצע שינויים שלשמם בא, הוא עשוי לשלם מחיר.
תפקיד המנהל מלווה בתחושת אחריות ושליחות. בכל רגע נתון במהלך יום העבודה יש לקבל ולבצע החלטות ו"להזיז את הגבינה". תחושת האחריות והשליחות עשויה להיות מלווה בתחושות יומיומיות של שחיקה ולחץ. לעתים, גם אם מתמודדים בהצלחה עם אתגרים הנקרים בדרך, נדמה שרף הציפיות והדרישות אינו עולה בקנה אחד עם מה שמנהל מסוגל להתמודד עמו, מוכשר ככל שיהיה. בצד השחיקה והלחץ, בכל חודש מחדש, עשוי המנהל להתמודד עם העובדה שכמורה השתכר יותר מאשר כמנהל בית ספר ממוצע ובו כ-400 תלמידים וכ-50 אנשי צוות.
המציאות במדינת ישראל מצביעה על כך שיש מנהלים רבים שעוברים בשערי בית הספר מדי יום כשהם חשים בדיוק כפי שתיארתי. אותו מחקר משנת 2017 מציין, כאמור, שכ-30% מהמנהלים פורשים מתפקידם תוך שנתיים. כ-400 מנהלים מתמנים לתפקיד מדי שנה. 26% מהמנהלים המכהנים מדווחים על תחושת שחיקה. 13% טוענים שהם עשויים לעזוב את התפקיד בקרוב. מנהלים רבים אחרים מדווחים על נדודי שינה, בעיות משקל ואף סימנים המעידים על שחיקה מקצועית חמורה המשפיעה על חייהם. ממצאים אלו חייבים להטריד כל אחד מאיתנו השולח את ילדיו מדי בוקר לביה"ס, בפרט כאשר נזכרים שתחומי האחריות של המנהלים רבים יותר מבעבר והחלטות המתקבלות על ידיהם מדי יום ובכל רגע נתון, עשויות להיות הרות גורל אם הן קשורות, למשל, לבטיחות.
לכן, מדי בוקר כשאני מאחלת "בוקר טוב ויום נעים" למנהלת העומדת בשער ומפקידה בידיה את ילדיי היקרים לי מכל, אני מקווה בכל לבי שתצליח. אך אינני יכולה שלא לתהות, האם גם היא חשה לחץ ושחיקה? ואם כן, כיצד תצליח להתמודד עם האתגר הבא? האם היא בוחרת לשבת על הגדר, רגל פה, רגל שם ולהשאיר את הגבינה במקומה ולו רק כדי שתצליח לסיים עוד יום, עוד שבוע, עוד שנה?
וגם, מדי פעם, אני תוהה מה חושב המנהל כאשר הורים פונים אליו בתלונה חוזרת ונשנית על מורה כלשהו והוא יודע בסתר ליבו שאולי לא יהיה לו קל להתמודד עם המצב. אך, אולי יותר מהכל קשה להשלים עם המציאות של הגדרת תפקיד המנהל שהייתה ונשארה ללא שינוי, על פיה, אין למנהל בית הספר חופש פעולה אמיתי בכל הנוגע לתקציב, תכנית הלימודים וצוות העובדים. לכן, אם היה המנהל רוצה בשלב כלשהו, ולאחר שקצו כל הקצים, לבקש מאותה מורה לצאת את שערי בית הספר לבלי שוב, היה עשוי להתמודד עם ארגון המורים המייצג את המורה ועם הגוף המעסיק, כשם שאם היה רואה צורך לבצע שינויים מרחיקי לכת בתכנית הלימודים או להציג בפני תלמידיו תכנים שאינם מהווים חלק מתכנית הלימודים, היה עשוי להתמודד עם קובעי מדיניות, מקבלי החלטות ובעלי עניין שונים שאולי מבינים את גודל האחריות של המנהל, אך לא בטוחים שאפשר או כדאי לסמוך עליו.
