תנו להם זמן לחשוב!

12295
תנו להם זמן לחשוב!

דמיינו את המצב הבא - מורה שואל שאלה בשיעור והתלמידים לא מתפרצים; להיפך, הם לוקחים זמן לחשוב עם עצמם על התשובה הנכונה וההסבר לתשובה שלהם. לאחר סיום החשיבה, נערך דיון בו נשמעות התשובות של התלמידים השונים וההסברים עליהם הם חשבו, לאחר מכן מסכמים ומנסחים את התשובה הנכונה.

נשמע לכם כמו חלום רחוק? אז תתעוררו, כי הדבר אפשרי וגם מתבצע בכיתות.

הזמן שלוקח מהרגע שמורה מסיים שאלה ועד שתלמיד עונה הוא בממוצע פחות משנייה. לעיתים, מי שעונה את התשובה הנכונה הוא בכלל המורה. בעקבות כך, התשובות של התלמידים קצרות, לא מנומקות ולא מלאות. כך גם נוצר מצב שמעודד תחרות בין התלמידים (מצב שהוא בדרך כלל לא מכוון) על מי עונה ראשון ותמיד בסוף יש מספר מצומצם של תלמידים שעונים ומשתתפים בשיעור.

רבים מאתנו יכולים להזדהות עם אותו תלמיד היושב בכיתה ולאחר שהמורה סיים את השאלה והוא אפילו לא הספיק לחשוב על התשובה - כבר מישהו התפרץ וענה מיד. כמה מתסכל זה יכול להיות. הרי אם היו לנו עוד כמה רגעים לחשוב על השאלה, הינו יכולים לדעת את התשובה. לאחר מספר פעמים אותם תלמידים, שלא הספיקו לענות או לא הספיקו לחשוב בכלל על השאלה, ירימו ידיים ולא יתאמצו כלל לענות. הרי למה להתאמץ? גם ככה התלמידים המהירים, בדרך כלל אותם התלמידים שוב ושוב, יהיו אלו שיענו.

בצורה זו אנו, כמורים, מפספסים כל כך הרבה תשובות של תלמידים וצורות חשיבה שונות ומגוונות.

אז איך הופכים את החלום למציאות?
דבר ראשון והחשוב ביותר הוא לתת זמן לתלמידים לחשוב על התשובה. זמן שהוא בין חצי דקה לשתי דקות, בהתאם למורכבות השאלה. זמן זה, הנקרא בשפה המקצועית ״זמן המתנה״, הוא המרכיב החשוב ביותר. הגדלת הזמן מסיום שאילת השאלה על ידי המורה, ועד נתינת הרשות לתלמיד הראשון שיענה - מחוללת פלאים.

לתלמידים יש זמן לחשוב על התשובה והתוצר הישיר הוא תשובות ארוכות יותר, פוריות יותר ומנומקות יותר. פתאום הרבה יותר תלמידים משתתפים בדיון, שומעים את כל תלמידי הכיתה ואף אחד לא נעשה שקוף. התוצאה הנוספת היא שזה כבר לא משנה מי עונה ראשון, דבר שמוריד את התחרותיות בכיתה ומעודד את התלמידים לדבר ולשתף, גם אם התשובה שגויה.

 אף אחד לא נעשה שקוף כשמחכים ונותנים לכולם לענות

לוקח זמן להרגיל את התלמידים לזמן ההמתנה וייתכן שיהיה לחכות בסבלנות מספר פעמים עד שהוא יופנם בכיתה. התלמידים לא מורגלים בדרך כלל שהם צריכים לחכות ואינם יכולים ישר לענות על השאלה שמורה שאל בכיתה. כדי להנכיח את זמן ההמתנה,  ניתן להשתמש בכמה שיטות - מהצבת שעון חול בכיתה, ספירה לאחור או צפצוף בסמארטפון. אחת השיטות שאני אוהב ומאמץ, היא לבקש בזמן ההמתנה מהתלמידים לרשום את התשובה. כך התלמידים גם חושבים על התשובה וגם מתמודדים עם ניסוחה בכתב. אחד התלמידים אמר לי פעם ״אבל אם התשובה שלי לא נכונה? זה יישאר רשום במחברת?״ - אני לרוב אומר שזה בסדר גמור שיש תשובה שגויה במחברת, מה שחשוב הוא שיש את התשובה נכונה מיד אחרי, בצירוף הסבר מדוע התשובה הייתה שגויה. אפשר לפתור בעיה זו גם על ידי הכנת דפי טיוטה שעליהם התלמידים יכתבו את התשובה.

אם נחזור להרגלת הכיתה לזמן המתנה - חשוב להזכיר כל הזמן לכיתה שאין להתפרץ עם התשובה בקול שכן הדבר הורס לחבריהם לכיתה את שלב החשיבה על התשובה וכי יהיה זמן לשמוע את התשובות של כולם בדיון בכיתה.

בדיון עצמו מתבצעים דברים מעוררי התפעלות: עם הזמן יותר ויותר תלמידים מדברים ובעיקר לא מפחדים לטעות ולומר תשובה שגויה. הם מוכנים לשתף ולהסביר מדוע ענו כך או אחרת. בנוסף ככל שיותר לתלמידים מדברים בדיון, נחשפים רעיונות חשיבה שונים ותפיסות שגויות, אשר מאוד עוזרים להבנה גם לתלמיד עצמו וגם לחבריו ששומעים זאת.

חשוב מאד שהדיון ייערך על ידי המורה באופן לא שיפוטי והוא חייב להדגיש כי מותר לטעות, אפילו חשוב לטעות. הלמידה המשמעותית מתרחשת כאשר בדיון יש עיסוק בטעויות נפוצות של תלמידים, שהתלמידים בכיתה מזדהים איתן כי אלו הן גם תשובותיהם. כך נוצרת הזדמנות למורה להסביר את התשובה הנכונה ולנסות להסביר מה עומד מאחורי התשובות השגויות ומדוע הן לא נכונות.

בדיון הכיתתי יותר תלמידים משתתפים והתשובות שלהם איכותיות יותר

האם כל שאלה בכיתה מתאימה לזמן המתנה?
התשובה היא לא. גם לא כדאי להשתמש באסטרטגיה זו כל שיעור. חשוב לבחור שאלות פוריות, שמכילות בתוכן תפיסות שגויות של תלמידים ובכך לטפל בתפיסות אלו. חשוב שהשאלה תהיה שאלת הבנה ולאו דווקא שאלת חישוב, אלא אם היא מכילה בתוכה קשיים של תלמידים.

עדויות מהשטח
בארבע השנים האחרונות מתקיימות קהילות מורים לפיזיקה, בתמיכת קרן טראמפ ובעזרת התמיכה של המחלקה להוראת המדעים במכון ויצמן למדע. בקהילות נפגשים מורים לפיזיקה אחת לשבועיים, באזור מגוריהם ונחשפים לפעילויות שונות לגיוון ההוראה ולאסטרטגיות הוראה המעודדות תהליכי ארגון ידע ולמידה לשם הבנה.

במסגרת קהילות מורי הפיזיקה, בה אני אחד מצוות המנחים – מובילי הקהילות, חשפנו את המורים המשתתפים לזמן ההמתנה וביקשנו מהם לעשות זאת בכיתה ולחזור עם עדויות מהכיתה.

אציין כי המורים, אשר התלהבו כבר מההיכרות הראשונה עם זמן ההמתנה במפגש הקהילה, ציינו כי התלמידים באמת ענו תשובות מנומקות יותר, כי הרבה יותר תלמידים השתתפו בדיון וכי התלמידים אף ציינו שהשיעור היה מאוד מעניין ועזר להם להבין טוב יותר את הנושא שלמדו.

מורה באחת הקהילות ציין במפגש סוף השנה כי היה זה הכלי המשמעותי ביותר שהוא למד במפגשי הקהילה ושהוא נוהג להפעילו בתדירות גבוהה בכיתה, כך שתלמידיו כבר התרגלו ליישומו. מורה אחרת ציינה כי באחד המקרים דיברה תלמידה שמעולם לא הייתה מדברת קודם לכן בשיעור והרגישה מספיק בטוחה לענות על השאלה ולהשתתף בדיון בכיתה. כמו כן, ציינו מספר מורים כי הפעם הראשונה שהפעילו את זמן ההמתנה דרשה יותר מאמץ כדי לא לתת לתלמידים להתפרץ ולענות את התשובה הנכונה ולאחר פעם נוספת התלמידים כבר התרגלו לכך.

במפגש פרידה של תלמידים שלי בכיתה י״ב השנה, ציינה אחת התלמידות כי הדבר הכי משמעותי בשבילה  בלימודי הפיזיקה היה הזמן שנתתי להם עד שענו על שאלה שנשאלה בכיתה. היא סיפרה שעזר לה לחשוב על התשובה בעצמה, לשמוע תשובות של תלמידים אחרים בדיון וללמוד מכך על צורות חשיבה שונות ורעיונות שונים לפתרון. מבחנתי לא רק שהיה מדהים לשמוע תובנה זו מתלמידה, אלא לשמוע שהדבר מאוד עזר להם להבין טוב יותר את החומר וללמוד על צורות חשיבה שונות, הוכיח לי שוב שזו אסטרטגית הוראה שמקדמת הבנה והיא מתבצעת באופן כה פשוט.

 

סיכום
כל שנדרש הוא להגדיל את זמן ההמתנה. תנו לתלמידים לחשוב עם התשובות שלהם, הורידו את התחרותיות בכיתה, נהלו דיון לא שיפוטי בו התלמידים יכולים לטעות וללמוד מהטעויות שלהם ותרגישו את ההבדל מיד.

כלי שיישומו הוא כל כך פשוט ועם זאת השפעתו עצומה בכיתה.

הדפסת סיפור זה
קובי שורצבורד

מורה לפיזיקה, מנהל תחום מדעים וטכנולוגיה במרכז חינוך ליאו באק בחיפה ואחד ממובילי קהילות מורים לפיזיקה במכון ויצמן למדע.