לעבוד בְּדַיִג

7226
לעבוד בְּדַיִג

 

את רן (שם בדוי) פגשתי כשהוא היה בכיתה ג', ואני הייתי מדריכת הטיול של כיתתו. המסלול היה מסלול מקסים באזור הר מירון, והרגע הזה קרה במעיין מאוד חמוד ששמו עין זבד. המעיין נמצא בראש נחל מירון, מוקף גדר אבן עגולה שמשתלבת עם הסלע כמו באר, וממש לידו, כמעט מתוכו, צומח עץ אלון יפהפה. לצערי הרב, פעמים רבות המעיין מלוכלך בשקיות וכוסות שמשאירים מטיילים.

כשהגענו למעיין עם כיתה ג' באותה שנה, ישבנו בצל העץ. כמה ילדים ואני התבוננו במעיין. רן, מיוזמתו, התחיל מוציא לכלוכים מתוך המים. רן הוא ילד מאד שקט בכיתה. נחבא אל הכלים ממש.

 עכשיו רגע הפסקה: אני עובדת בדַיִג.

דיג של הזדמנויות.

הזדמנויות של רגעים מיוחדים,

דיג של "גאוניות טבעית"- כך קוראים בבית ספרנו לאותן תכונות, איכויות, כישורים וחוזקות שעושים אותנו מי שאנחנו.

לחזק מישהו שעושה משהו שמישהו אחר לא עושה. יש כל מיני דברים קבועים - סוגי רגעים כאלו שאני יודעת להכין עבורם את החכה, גם בכיתה וגם בטיולים; למשל, בבניאס יש מין גפנים ענקיות שמטפסות על דולבים. באופן קבוע אני נעצרת שם, ובלי כל הכוונה מצדי, מישהו מהילדים מתחיל לטפס על הגפן בכוח הידיים שלו, ואז אני מתחילה להתפעל ממנו, ומיד כולם מתפעלים ומתחילים לנסות, וזה הופך לרגע מיוחד של כולם. מי שמצליח לטפס עד למעלה בכוח הידיים, הוא מישהו שבדרך כלל אין לו סבלנות לשבת בשקט בכיתה, והרבה מעירים לו, וכאן פתאום, הוא הופך למלך לרגע אחד.

כשרן התחיל לנקות את עין זבד, הרים שקית וכוס, והיינו סביבו רק אני וכמה ילדים, התחלתי להתעורר. אמרתי לו "וואו" ו"איזה יופי", ואז הוא התחיל לנסות להגיע גם לשקיות רחוקות יותר, כי חיזוקים נותנים אנרגיה. הילדים שהיו מסביב ואני התחלנו להתלהב, וזה דִרבן אותו להמשיך.

לפעמים, הוא היה צריך ממש להתכופף ולהתאמץ. בשלב מסוים, הוא נתלה על העץ כמו קופיף, שלח יד למטה עם מקל, ובמין תנועה מאד איטית הצליח להרים עם המקל עוד איזו שקית ביסלי.

לאט לאט התאספו ילדים נוספים סביבנו והתפעלו. התחלנו למחוא כפיים בכל פעם שעוד משהו יצא מהמים. אחרי עוד כמה דקות התחלנו לעודד ביחד: "רָ - אַ- ן, רָ - א-ַ ן," ואחרי עוד כמה שניות, אלו נהיו צעקות סוערות, ומיד אחר כך כל הכיתה כבר עמדה שם, מסביב למעיין, כשרן על העץ שולף עוד ועוד לכלוך, וכולם סביבו צועקים כאיש אחד: "רָ - אַ- ן, רָ - א-ַ ן..."

נהייתי מאושרת. כמה חיזוק זה לחיים של הילד הצעיר הזה כשכל הכיתה ככה מעודדת אותו. גם על כך שהוא מנקה וגם על גמישות הגוף המדהימה שלו. ועצם זה שכולם מריעים למישהו שעושה כאלו מאמצים לנקות... נפלא.

לצערם של כולם, המעיין התנקה לחלוטין ולא נשאר מה להוציא...

המשכנו בדרכנו שמחים וטובי לב.

 

עין זבד בתקופה בו הוא יבש. מוקף גדר אבן עגולה שמשתלבת עם הסלע כמו באר, וממש לידו, כמעט מתוכו, צומח עץ אלון יפהפה. תודה על התמונה לאתר נלך

חמש שנים אחר כך, הצטלבו דרכינו שוב, עת חינכתי את הכיתה של רן בח' ו-ט'.

כשהם היו בכיתה ט', הילדים עשו פרויקטים, ורן בחר כפרויקט להוביל ולהדריך את הכיתה בטיול של יומיים. יומיים מאד אינטנסיביים. בחרנו מסלול מחמדת ימים להר מירון ומשם ליער ברעם ונחל אביב, בהחלט מסלול ארוך ומאתגר.

הלכנו בדרך, ובשלב כלשהו קלטתי שאנחנו עומדים לעבור בעין זבד, אותו מעיין שבו היינו שש שנים קודם לכן, ושזה אותו רן שמדריך את הטיול, רן שהיה במעיין אז במרכזו של רגע מיוחד מאוד. אותו רן, שגם היום, בכיתה ט' הוא ילד מאוד מאוד ביישן, שקט, מופנם ועדין (ומקסים).

חיכיתי בסבלנות לראות מה יקרה.

הלכתי באמצע הקבוצה, רן הלך בראש הטור. הזדרזתי להגיע להתחלה כדי להיות איתו ברגע הזה.

כשהתקרבנו לעין זבד, לא הזזתי את עיניי ממנו.

הוא הלך בנינוחות למעיין, וכשראה אותו, נעצר פתאום, הסתכל עליו טוב טוב, הזיז את הראש לצד ימין - ככה, בוחן אותו מקרוב. ראיתי את הגלגלים בראש שלו עובדים...

לפתע הסתובב וחיפש אותי במבט, קימט את מצחו בניסיון להיזכר ושאל אותי כמעט בלי מלים:

"זה לא היה פה ש...?"

עניתי לו עם הראש והעיניים: "בדיוק פה!"

העיניים שלו התחילו לנצנץ. הוא חייך אלי, והלך לשבת ליד המעיין ולהיזכר.

כשהגיעו עוד ילדים, אחד מהם פתאום שאל "רגע, זה לא המעיין שפעם רן ניקה"?

הנהנתי בשמחה וכולנו היינו לרגע אחד יחד, בזיכרון השמח ההוא.

ידעתי ואני עדיין יודעת, שרן לעולם לא ישכח את הרגע ההוא, כשכל הכיתה עמדה ועודדה אותו.

כמה עדינים הם החיים של הילדים, וכמה טוב לעשות טוב למישהו!...

דרך אגב - גם אני לא אשכח את הרגע הזה.

המעיין אגב, היה נקי בפעם ההיא...

 

 

 

*תמונת הכותרת צולמה על ידי רענן קוסוביץ.

 

הדפסת סיפור זה
רות סלומון

מחנכת כ- 19 שנה ב"תבנית החינוך המוזהב" במעלה צביה, מדריכת "הכלה" במשרד החינוך. מנסה לעזור לראות את ההזדמנות שבכל קושי, את הרגעים בהם אנחנו המורים יכולים להיות הדמות המגדלת והמעצימה. מאמינה שביה"ס יכול להיות מקום כזה גם עבור הילדים וגם עבור המורים. מלווה קומונה של שינשינים בחוגי הסיירות של הקק"ל. מעבירה השתלמויות למורים.
נשואה ואמא לשניים. אוהבת לטייל, לצייר, לקלוע סלים, לסרוג, לקרוא, ומנסה כל יום להתקדם עוד קצת.