מורים עושים שינוי: איך עוברים מהוראה ממיינת להוראה מטפחת?

לפני זמן מה, חברה מבוגרת וחכמה חלקה איתי בגילוי לב את שלושת האתגרים הגדולים בחייה, איך צלחה אותם ובמה נכשלה. אחד מהסיפורים יכול ללמד אותנו, אנשי חינוך, משהו גדול על כוחנו.

חברתי החליטה להוציא רישיון נהיגה בגיל מבוגר. המסע להוצאת הרישיון היה מסע קשה, מאתגר ומאוד כואב. לא משנה כמה למדה, לקחה שיעורים והתאמצה, בסוף, במבחן עצמו, היא נכשלה שוב ושוב ושוב. כישלון רדף כישלון, והיא הרגישה מובסת אחרי כל תשובה שלילית. ובכל זאת, חברתי המשיכה, בעודה מלקקת את הפצעים, לנסות לקבל רישיון נהיגה. בישראל קשה מאוד לחיות ללא רישיון נהיגה, עד שלעיתים זה הדבר המפריד בינך לבין התפתחות אישית ומקצועית. אתם בוודאי יכולים להבין עד כמה הרישיון הנכסף היה חשוב לה.

וכך, כבר לא אישה צעירה, פעם אחר פעם היא ניסתה ונכשלה. כמה ביטחון עצמי צריך כדי להאמין, כישלון אחרי כישלון, שאפשר לעבור את הטסט הבא?

לאחר המון כישלונות צורבים, חברתי החליפה שוב מורה נהיגה. את היום המלחיץ של מבחן נהיגה נוסף, היא תיארה לי כאימה ולחץ. ואז, באותו הבוקר, היא נכנסה למושב הנהג, ומתוך חרדה, מבלי באמת לחכות לתשובה, נפלטה לה שאלה למורה:

"תגיד, איך זה להיות מורה לנהיגה?"

והוא ענה לה מבלי להתבלבל: "למה את שואלת? את רוצה להיות מורה לנהיגה? את יכולה להיות מורה מצוינת".

היא עברה.

הוראה ממיינת
הוראת נהיגה אולי לא דומה כל כך להוראה בבית הספר, אבל בפרמטר אחד היא דומה לה מאוד, ובמיוחד ניתן לראות את הדימיון במקצועות המתמטיקה, אנגלית והמדעים:

גם כאן וגם כאן יש מבחן והוא מלחיץ, מאיים ויש לו השלכות על חייך, לעתים השלכות דרמטיות. כך למשל, מספרים לנו שהשפעת לימודי המתמטיקה והמדעים באופן מוגבר על המשך חייהם של תלמידים הינה עצומה. זה לא משנה אם זו אמת או לא, מה שמשנה הוא מה התלמידים מרגישים במקצועות הללו. מניסיוני כמורה, התלמידים מרגישים איום מתמיד. הם מרגישים שהם תמיד חייבים להצליח, לעבור את המבחן, להישאר בהקבצה או במסלול 5 יחידות לימוד. ומה קורה כשהם לא מצליחים? כישלון במקצועות אלו מרמז להם שאין להם לשם מה להתאמץ - לא סתם תלמידי 3 יחידות לימוד הנם בעלי מוטיבציה נמוכה, נכון, לעיתים הם לא אוהבים את המקצוע, אבל בדרך כלל עיקר העניין הוא שהם חוו תסכול וכישלון מתמשך בלמידה, או שפשוט הם מרגישים שמכאן כבר אין להם לאן לרדת וגם אין סיכוי לעלות.

גם כאן וגם כאן יש מבחן והוא מלחיץ, מאיים ויש לו השלכות על חייך, לעתים השלכות דרמטיות

לנו המורים יש חלק גדול בכך, בין אם אנו מודעים לו או לא, ויש למצב הזה השפעה רצינית על ההוראה שלנו בכיתות. הנה דוגמה שכיחה לכך:

תלמיד שואל שאלה בשיעור מתמטיקה. הוא לא הבין, הוא מבולבל, הוא צריך עזרה והוא גם לא יודע לבקש עזרה בצורה נכונה מהמורה; "לא הבנתי כלום מהשיעור" הוא אומר. זהו משפט שמורים לא אוהבים לשמוע, ולרוב לא משפיע לטובה על תפיסת המורה את התלמיד. התלמיד שואל שוב ושוב שאלות, פותר בצורה שגויה ומתקשה.

איך אנו מגיבים לזה? עונים ועוזרים, אבל במקביל, לצד מתן העזרה, מורים מגיבים לכך בשיח פנימי שנראה כך: "אולי התלמיד לא מתאים לרמה הזו? אולי הוא לא שייך לפה. אם במבחן הבא הוא נכשל, אז אני לוקח אותו לשיחה וטלפון להורים, והוא יורד ל-4/3 יחידות או להקבצה ב'".

אני מכיר את השיח הפנימי הזה משיחות עם מורים ששיתפו אותי במונולוג פנימי דומה, אבל לא פחות מכך מתוקף היותי מורה למתמטיקה ופיזיקה.

כן, גם אצלי, אני מצטער לאכזב אתכם, מתנהל לעתים מונולוג כזה. לעתים ממש באמצע השיעור - מונולוג על עתידו של הילד. לרוב אני מצליח לתפוס את עצמי באמצע. לעצור, ולשאול: "בשביל זה באת לכאן? אתה באמת חושב שאתה יודע מה נכון ומה מתאים לילד?"

אפשרות אחרת – הוראה מטפחת
אפשר גם להניע תהליך אחר לחלוטין. תהליך של לראות את הילד, להאמין בו, להאמין שהוא מסוגל, לייצר איתו דיאלוג שבו יש גם שיקוף של המצב כרגע וגם שיחה על מטרות, יעדים, ותכנון דרך שבעזרתה יהיה אפשר להשיג אותם. בשיח כזה חשוב לנסות להבין מה "תוקע" את התלמיד: לעתים אלו פרקטיקות למידה שגויות ולא מעט פעמים זו אמונת שווא חזקה ש"אני לא מספיק חכם, אבל מנסה הכי טוב שאני יכול".

"אני לא מספיק חכם, אבל מנסה הכי טוב שאני יכול"
זהו משפט ששמעתי מאות פעמים במהלך עבודתי, אולי אפילו אלפי פעמים. להפתעתי, תלמידים אומרים אותו שוב ושוב, מבלי להבין את הסתירה הפנימית שצועקת מתוך אמירה זו.

לנסות הכי טוב שאתה יכול זה לא מספיק, אם בבסיס הדברים נמצאת תפיסה ש"אני לא מספיק חכם". הסיבה לכך היא שכאשר תלמיד מאמין שהוא לא מספיק חכם, הוא יוצר נבואה שמגשימה את עצמה, כפי שאנו לומדים מהמחקר בתחום דפוסי החשיבה (עליו תוכלו לקרוא למשל בכתבה הזו של אסף צבן). כאשר תלמיד חושב שהוא לא חכם מספיק, הוא שרוי בדפוס חשיבה מקובע (Fixed Mindset). בדפוס חשיבה זה, בכל פעם שהתלמיד נתקל בקושי – הוא מחזק את האמונה שהוא אינו חכם מספיק ובכל פעם שהוא נכשל – הוא הופך לכישלון.

 קרול דווק בהרצאה בנושא דפוס חשיבה מתפתח

עם תלמידים שמחזיקים באמונה ש"אני לא מספיק חכם אבל אני מנסה הכי טוב שאני יכול", אחד הדברים שהכי חשוב לעשות, זה להבהיר שלעשות את הכי טוב שאתה יכול לא אומר רק תרגול ופתרון תרגילים – לעשות הכי טוב שאתה יכול זה אומר להאמין שאתה יכול, להבין בדיוק למה אתה יכול ואז לתרגל ולפתור שוב ושוב כדי להצליח. כאן כדאי להיעזר ברעיון של דפוס חשיבה מתפתח (Growth mindset) – על מנת להצליח, על התלמיד להבין שהיכולת שלו תלויה יותר במוכנות שלו להתפתח בעזרת למידה, מאמץ ואמונה בעצמו ופחות בכישרון המולד שלו.

למה הפסקתי למיין?
מיומי הראשון כמורה, הייתי מורה מטפח. אני לא מאמין שיש מורה שהוא לא כזה. אבל לצד הוראה מטפחת, גם מיינתי תלמידים, שכנעתי אותם לרדת רמת לימוד, הכנתי מבחנים ממיינים. הכל באמונה שלמה שזה לטובת הילד, הקבוצה וגם עבורי. מורה רוצה להרגיש שהוא מצליח במה שהוא עושה, וזה לא נעים לראות ילד נכשל במבחנים, לא מבין את החומר ומאט את הקצב של הלמידה בכיתה.

הפסקתי למיין כשהבנתי שזו השקעת אנרגיה באפיקים לא נכונים עבורי ועבור תלמידיי, שהיא מובילה לכך שהתלמידים מקבלים מסר שיש מי שחכם מספיק ויש מי שלא, שיש מי שיכול ויש מי שלא. הבנתי שזוהי השקעה שגוזלת זמן ומאמץ ומניבה פירות שאיני שמח בהם.

איך עברתי להוראה מטפחת?
המעבר להיות מורה מטפח ולא ממיין בכלל משנה לחלוטין את הפרספקטיבה על הוראה, למידה והגישה לתלמידים, מצטיינים וחלשים. היו למעבר זה המון השלכות והשפעות על הדרך שבה אני מלמד היום, וקצרה היריעה לספר על כולן. בכל זאת, אני רוצה לתאר את דרך ההתנהלות שלי לגבי מבחנים (הכלי הממיין ביותר של המורה) וכיצד מבחנים יכולים להפוך לכלי מדידה, הערכה וגם טיפוח עבור התלמידים: 

• מדי פעם תלמידיי נבחנים במבחן שאין בו ציון ואין לו השפעה בתעודה. גיליתי שתלמידים לוקחים כל מבחן ברצינות, כל מבחן מלחיץ אותם, ואני לא חושש לתת להם מבחן כיום שלכאורה "לא משפיע עליהם". להיפך: תלמידיי מבינים שמבחנים הם כלי מאוד חשוב, אך לא ככלי ממיין אלא ככלי לעיצוב הלמידה והערכה. מבחן מאפשר לי המורה ולתלמידיי להעריך היכן הם נמצאים ומה עליהם לעשות כדי להשתפר, ולא פחות חשוב: מבחנים זה האזור שבו רבים מאיתנו לומדים המון, אם אנו  פנויים ללמידה בשעת מבחן. כיום, כשאני משתף את תלמידיי בתאריך המבחן הקרוב, הם שואלים אותי: "זה מבחן רגיל או מבחן אמיר?". אני צוחק ואומר שאין דבר כזה מבחנים רגילים אצלי, רק מבחני אמיר.

• לאחר החזרת המבחנים, אני עורך שיעור שבו יש עבודה עצמית. במקביל, כל תלמיד מגיע אלי למשוב מילולי קצר על המבחן. עם תלמידים מתקשים מאוד, השיחה יכולה לארוך יותר מדקות ספורות. בשיחה תחילה אני משקף לתלמיד את המציאות כפי שאני רואה אותה כרגע ומתאר כמה תסריטים עתידיים שאפשריים אם לא נעמיק וננסה להבין מהו שורש הקושי בלמידה. אנחנו מנסים להבין ביחד מה לא עובד: פרקטיקות למידה שגויות, לחץ וחרדה או אמונות שווא ודפוס חשיבה מקובע. יחד עם התלמיד באותה השיחה או בפגישה אחריה, אנו מכינים לו תוכנית עבודה אישית.

• לאחר זמן מה של עבודה לפי תוכנית העבודה האישית שיצרנו יחד, אני דואג לחוויית הצלחה עבור התלמיד: בוחן שבו אני בטוח יחסית שיצליח; שאילת שאלה שאני מניח שהוא יודע באופן מפתיע בכיתה וכן הלאה. והכי חשוב: אני מעצים כל תלמיד כזה על כל הצלחה, קטנה כגדולה.

• אני מצפה מהתלמיד לשינוי הדרגתי וגם מבהיר לו שהשינוי יהיה הדרגתי ולא חד. זאת כיוון ששיפור כזה דורש מאמץ, עבודה וזמן, אף על פי שמניסיון, לפעמים זו ממש טרנספורמציה אדירה. התלמיד הופך להיות תלמיד אחר לגמרי, מרגע שיש מבוגר שמאמין בו והוא מתחיל להאמין בעצמו.

נקודה חשובה
הוראה מטפחת היא לא לנסות לגרום לכולם להצליח כל הזמן ולדחוף את כולם ללמוד ברמה או בהקבצה הגבוהה ביותר. זה לנסות לראות באמת מה טוב לילד. לפעמים אני מגיע למסקנה, לאחר דיאלוג ממושך וניסיון להבין את הילד, את עולמו ואת שגרת יומו, שעדיף לו לרדת מ-5 ל-4 יחידות לימוד. אבל אלה מקרים בודדים, וגם בהם אני מתבונן ממקום של הוראה מטפחת, שחושבת על הילד, על מה באמת טוב עבורו.

סוף דבר
השבוע קרה לי דבר מרגש שהתרחש לדעתי בעקבות כתיבת מאמר זה. נכנסתי לקבוצת הוואטסאפ של כיתת י"א אותה אני מלמדו ולרגע התבוננתי בשם הקבוצה, כותרת שראיתי פעמים רבות בעבר, שכן הקבוצה קיימת למעלה משנה, אך לא התייחסתי אליה לפני כן. עתה הכותרת ריגשה אותי מאוד. לקבוצה קוראים "האחיינים של דוד אמיר" ותמונת הקבוצה היא אימוג'י של משפחה, אב, אם וילד. באותו הרגע הרגשתי שיש בבחירת השם יותר מרעיון מבריק של ילד שיוכל להיות קופירייטר מעולה בעתיד (שמי אמיר, שם משפחתי הוא דוד והם הפכו אותי לדוד אמיר ואותם לאחייניי). לא, יש שם משהו עמוק יותר.

אכן, אנחנו משפחה.