המרוץ אחר ההספק: כשהחומר הלימודי הופך יותר חשוב מהלמידה

עדכון שיטת הלימוד לעידן הטכנולוגי והנחלת מיומנויות למידה חדשות, רלוונטיות כיום לתלמידים יותר מתמיד.

בית הספר במתכונתו המסורתית נשען על תפיסה לפיה המורה הוא מקור הידע הבלעדי בתהליך ההוראה ועליו להעביר את הידע לתלמידיו, העוברים בין שלבי החינוך השונים בהתאם לעמידה בבחינות המסכמות.

באופן מסורתי, שיטת ההוראה במערכת החינוך עדיין מבוססת על הספק חומר הלימוד והמורים נמדדים ביחס ליעדים המוצבים להם לצורך סיום ה"חומר".

לצד זה, ההתפתחויות המהירות בעידן הטכנולוגי משפיעות באופן עמוק על המציאות ונראה שתפקידו המסורתי של המורה כמקור הידע הבלעדי הולך ומצטמצם.
אם כך, מהו מקומם של חומר הלימוד והמורה כמרכיבים המשמעותיים במציאות החינוכית העכשווית?

תאוריית ההכוונה העצמית (Deci & Ryan, 1985), מבחינה בין סוגים של מוטיבציה על פי המניעים של האדם לפעולה. ההבחנה הבסיסית ביותר היא בין מוטיבציה פנימית, הנוגעת לעשיית דבר מתוך הנעה פנימית, לדוגמא עניין או הנאה, לבין מוטיבציה חיצונית שמולידה לתוצאה מתבקשת על ידי הנעה חיצונית לאדם עצמו.

יכולתו של מורה לייצר תנאי למידה המעוררים את המוטיבציה הפנימית המצויה בכל תלמיד ותלמידה, היא ככל הנראה אחד הכישורים החשובים ביותר הנדרשים בהוראה. אולם, מורים הפועלים כך נאלצים להתמודד עם אתגר של ממש - נוכח הצורך להשלים בפרק זמן מצומצם בדרך כלל, את חומר הלימוד שהוגדר.

על מנת להיות רלוונטיים בעידן הטכנולוגי ולהעניק לתלמידי דור ה-Z את הכלים שיכשירו אותם להיות לומדים עצמאיים אוטונומיים (long life learning), עלינו להחליף את מיומנויות המשמעת, השינון והתרגול - במיומנויות חשיבה ביקורתית, פתרון בעיות, יצירתיות, חדשנות, תקשורת, שיתופיות ואוריינות מידע ומדיה.

כדי להוביל מהלך שכזה, על המורים לעבור שינוי תפיסתי ופרקטי – דבר המצריך השקעה רבה ומרחב ללמידה ולהתנסות. ומוטב שגם המערכת תשנה את תפיסותיה ותוריד את יעדי "סיום החומר" מראש סולם העדיפויות.

 יש לכם כלים לעידוד מיומנויות למידה? שתפו בתגובות.

בתמונה: גיא קאהן, עם תלמיד קמפוס אנקורי פתח תקווה (צילום: רונן קרוק)