חינוך, מקדרתה של מכשפה

30352
חינוך, מקדרתה של מכשפה

פעם, לפני הרבה הרבה שנים, כשחייתי עם עצמי ולא עם תלמידים, האמנתי שאפשר להגדיר אותי כאדם נחמד. מהרגע בו נעשיתי מורה, האשליה הזו התפוגגה לה. עמדתי בפני שתי אפשרויות:

הראשונה - להילחם במציאות כפי שנחשפה ולהכחיש אותה.

השנייה - להשלים עם האמת המביכה ולזהות שבעצם, ביני לבין מכשפות יש קווים עמוקים של דמיון.

הבחירה שלי להשלים עם המציאות, הגיעה עם בונוס משכר של החופש למלא את תפקיד המכשפה כראוי. לפעמים – אפילו כשבכלל לא התכוונתי – פרופיל המכשפה רק התעצם! הנה סיפור שהוא דוגמה מצוינת לכך:

כשהייתי רכזת מקצוע צעירה ונלהבת, נטלתי על עצמי מגוון תפקידים וביניהם, איך לא? את תפקיד "מכשפת המעבדה"; לימדתי בתיכון בו מתחם מעבדות מפואר, ואנחנו – צוות הפיזיקה – שמרנו עליו מכל משמר. מדי פעם היה צורך להעמיד גבולות מאוד נחרצים לגבי כללי ההתנהגות במעבדה.

אם תלמיד היה זולג מהגבולות הנדרשים – המכשפה (כלומר אני), הייתה משנסת מותניים, מזנקת על המטאטא ודולקת בעקבותיו לתוך השקיעה.

יום אחד, בתום תקרית משמעת כזו עם תלמיד פוחז, הבחנתי באחת הקולגות שלי נועצת בי מבטים. לא ידעתי איך לפענח את המבט שלה, אז שאלתי אותה במה העניין.

- "את רבע מהם בגודל... איך את עושה את זה?" (זה רגע טוב להסביר, למי מכם שלא מכיר אותי מעבר למקלדת, שהגודל הטבעי שלי הוא של פלפלת אחרי כיווץ בכביסה)
עדיין לא הבנתי, ולכן שאלתי אותה על מה היא מדברת. בשלב זה היא ניסחה כבר משפט שעומד בפני עצמו: "מה את עושה להם?"

עכשיו כבר ממש נבהלתי. עם כל הכבוד למכשפה – מה עשיתי ולמי?

מסתבר שבכל פעם שדלקתי אחרי תלמיד על המטאטא שלי, היא ראתה  את אותה התמונה בסוף הסיטואציה, וכמו במשחקי חידות בסגנון: "גלו מהו הסיפור שהוביל לתמונה זו... " היא שאלה את עצמה "מה קורה שם בדלתיים סגורות?"

לאחר עוד רגע של בלבול, היא הסבירה לי בפירוט: "בכל פעם, את אוספת לך את הברדקיסט התורן מהמסדרון לתוך המעבדה. הוא - נער מגודל ואת – לא גדלת אף פעם. שניכם נכנסים לחדר ואז שקט... עוברות דקות ארוכות, הדלת נפתחת ואת מחפשת עבורו טישו. מה את עושה להם?"

זה היה רגע לאנחה עמוקה.

רק כשהיא ציינה בפניי את עניין הטישו, שמתי לב שבעצם היא צודקת, והשיחות האלו פעמים רבות "נגמרות בבכי". פתאום הבנתי איך זה בוודאי נראה. אם זה לא היה עצוב זה היה מצחיק.

אז מה אני עושה שם?

למרות קדרת הכישופים שאני מסתירה בחדר ההכנה ושלל זנבות הזיקית שיש לי בארון, ספציפית לתלמידים שאני מכניסה למעבדה – אני משתדלת שלא להזיק.

ולמה מגיעות הדמעות?

אה! זה באמת שווה הסבר.

כשתלמיד מתפרע במתחם המעבדות, אני מזמינה אותו להיכנס איתי לחדר שקט ומבודד. לפעמים, הוא ממש לא שש להצטרף אלי (מפתיע!), אבל זה המקום בו בחביבות, אני נוטה להתעקש. כשאנחנו נכנסים לחדר, אני מציבה שני כסאות זה מול זה, מזמינה אותו להתיישב על אחד ומתיישבת בעצמי על השני.  כששנינו ישובים – אני מביטה בו, בלי אף טיפה של כעס, ואומרת: "אני מקשיבה".

ואז – אני מקשיבה.

בדרך כלל, הילד שיושב מולי, פורץ במונולוג כועס ומבולבל. הוא כולל תלונות, האשמות והרבה "סקרנות תלמידית": "למה תמיד נטפלים אלי? מה את רוצה ממני? מה הבעיה של בית הספר הזה?..."

אני מקשיבה. ושותקת. השתיקה שלי בדרך כלל מעודדת אותם להמשיך ולדבר. אני ממשיכה להקשיב.

הקיטור שבוקע מהתלמיד בדרך כלל דועך לו עם הזמן. לבסוף הוא פג. רק אז אני שואלת: "סיימת?"

כשהוא משיב בחיוב, אני שואלת: "אתה יודע מה אני רואה?" ומחכה לתשובה. בשלב זה אני די "בונה" על זה שהוא יפגין סקרנות וישאל  בחזרה: "מה?" (בעשרים השנים האחרונות היה לי מזל והילדים שיתפו פעולה. לא נותר לי אלא לקוות שבעתיד המזל ימשיך להאיר לי פנים)

אני אומרת לו: "אני רואה..."

וכאן מגיע רגע האמת, מועד ההגשה לעבודת ההכנה שבה הייתי שקועה עד לרגע זה. כשהקשבתי לו, הייתי שקועה בשתי פעולות. הקשבה לדברים שלו ולמידה של הילד שיושב מולי. למה? כי עכשיו, אני צריכה להגיד לו דבר אחד עליו שהוא לגמרי לגמרי נכון, משהו שאני יכולה לעמוד מאחוריו בכנות מלאה, ואינו מובן מאליו. כך למשל: "אתה יודע מה אני רואה? אני רואה ילד שיש לו לב של זהב, ובכל זאת לא מפסיקים לכעוס עליו." (את ענין לב הזהב הסקתי מסיפור נלווה, שאפשר היה להבין מתוך פרץ הטענות שהעלה) או "אני רואה ילד עם מילה של ברזל, שלא מפסיק לשלם את המחיר על זה שהוא תמיד אומר אמת".

הרגע הזה, שבו הגיע "תורי" לדבר, ובמקום לצעוק או להעניש, אני אומרת לו, ברווחים שבין המלים: "הקשבתי לך ואני רואה אותך", זה הרגע שבו זולגות הדמעות.

 

הרגע הזה שבו במקום לצעוק או להעניש, אני אומרת לו בין המילים: "הקשבתי לך. אני רואה אותך", זה הרגע שבו זולגות הדמעות.

מיותר לציין שמעולם לא שמתי לעצמי למטרה לגרום לתלמיד לבכות! (זה די ברור, לא?). זאת אומרת, אני לגמרי בעד בכי. אם עצוב – אז בוכים. אבל בית ספר זה ודאי לא סיבה מוצדקת לבכי. אז מה באמת הסיפור? למה אני עושה את זה?

אני עושה את זה כי יש לי מיליון דברים מועילים לעשות, אבל קרב על "האגו של מי יותר גדול" הוא לא ברשימת המטלות שלי. בחרתי להיות מורה כי אני מאמינה שזו הזדמנות להועיל. וכן! שמירה על ציוד המעבדה היא מאוד מועילה לתלמידים שלי. אבל גם עם הילד שהתפרע במעבדה יש לי הזדמנות להועיל.

אני לא יודעת למה הוא מתפרע. יכולות להיות לכך סיבות רבות: כדי להעצים את האגו שלו מול החברים שלו, כדי להוציא אגרסיות, או בייאושו, כדי לזכות בקצת תשומת לב מאדם בוגר בסביבה שלו, ואפילו אם זו תשומת לב שלילית.

אם הוא כבר במרחב חופף לשלי, יש לי הזדמנות להזין אותו בקצת אמון במבוגרים. ללמד אותו שאנחנו יודעים לעשות דברים נוספים פרט ללכעוס או להעניש.

מה שמרתק כאן, הוא שכל הסיפור בסוף משרת את האינטרס הפרטי שלי: כשהשיח מתחיל, אחרי שהילד כבר השתכנע שאני באמת רואה אותו, אנחנו במקום אחר. עכשיו אנחנו יכולים לפטפט: מה סביר והגיוני? מה כדאי ומה לא? מה קרה? ומה צריך היה לקרות? אנחנו מגבשים מסקנות ביחד, ותאמינו או לא, במפגש הבא במסדרון הוא מחייך ואומר לי בגאווה שהוא שומר כאן אז אני לא צריכה לדאוג.

סיפרתי את הסיפור הזה לאותה המורה, וגם כעת, בשביל להסגיר סוד אחד מקדרת המכשפה שלי. מתכון פשוט להפליא לקסם מעשי. אם תסכימו לשמור את הסוד רק בינינו (לא אוכל לאפשר למוניטין של רוע לב, שנבנה בעמל רב מזה שנים, להתמסמס לו ברגע) – הנה הוא (אגב, לכל מורה מנוסה יש מזווה עם מדפים של סודות כאלה. אני ודאי שלא מחדשת שום דבר לותיקים, אבל למצטרפים החדשים – אולי אוכל להקל ולו במעט את החודשים הראשונים...)

בכל כיתה פעלתנית ומאתגרת, יש ילד אחד חזק במיוחד, "הילד הבעייתי" בכיתה. קל מאוד לזהות אותו: כשנכנסים לשיעור הראשון בכיתה, הוא יושב שם עם שלט וירטואלי על המצח: "זה אני!". הוא בדרך כלל יהיה הילד שבמהלך עשר הדקות הראשונות של השיעור ידאג שתדעו איך קוראים לו ויקרא תגר על המעשה הראשון שתעשו בתור מורים בכיתה.

הוא בדרך כלל ילד מאוד חכם. לפעמים הוא ייראה מאוד עליז, לפעמים ייראה זועם או אפילו מאיים, אבל בשני המקרים הוא למוד תסכולים ורווי כעס.

בדרך כלל, מדובר בילד מאוד דומיננטי, עם חוזקות לא מטופחות (בכל המקרים בהם נתקלתי, הילד סבל מלקות למידה נוירולוגית או רגשית). אז נכון, אפשר לצאת למסע נקם ואילוף. לנסות לדכא את הילד. אך מה עשינו בזה? טיפחנו אותו? את האינטיליגנציה שלו? פרקנו את התסכול שלו? לא ממש... בסופו של דבר, כשמנסים לדכא, לנקום או לאלף, המסע בדרך כלל מסתיים עם אותו "קאובוי" ואותו "סוס פרא" איתם הוא התחיל.

אבל ישנה חלופה. האפשרות החלופית  שלנו היא להפתיע.

אני ממליצה לכל מורה צעיר שמזהה את "סוס הפרא" שלו בכיתה, לקרוא לילד לשיחה בסוף השיעור, לעודד חשד שמדובר בקריאה לסדר, ולעשות זאת בסבר פנים חמור.

 ואז –  להפתיע ולהקשיב!

השיחה האישית הזו יוצרת הזדמנות לקשר, הזדמנות להקשיב ו"לראות אותו". תבלין נוסף שאפשר לפזר כאן לקדרה הוא להוסיף "יתרון" קל לתלמיד; בהזדמנות הזו, בה המורה כבר יושב ב"אחד על אחד" עם התלמיד – הוא יכול להגניב לילד שיעור פרטי לקראת השיעור הבא – לזהות את הקושי של התלמיד ולעזור לו להתגבר עליו. ההצלחה הגדולה ביותר שמורה יכול לנחול כתוצאה מהשיחה הזאת, היא האצבע של התלמיד – זו שתתרומם עם השאלה הראשונה שהמורה ישאל בשיעור הבא. ההזדמנות לבלוט בכיתה שוב, בתחילת השיעור, אבל הפעם – ממקום של חוזק אקדמי, ולא ממקום של חבלה בשיעור, הוא מקום קריטי עבור אותו התלמיד.

הקשר שלנו עם תלמיד אפקטיבי לא פחות מאבקת קסמים.

אז אם אני מכשפה? זה רק מפני שמורים? מורים הם קוסמים.

 

--

התמונות בכתבה באדיבות freepik

הדפסת סיפור זה
עיניים בגב

עיניים בגב נכתב על ידי מורה ותיקה לפיזיקה.