רמי מגיע היום: שיעור בערבות הדדית

"רמי מגיע היום," אמרה בתיה ברבע חיוך. "היום הם בטוח יבואו. תלמידים באים בגלל המורה."

בתיה היא הרכזת הפדגוגית של בית החינוך נופי הבשור, התיכון של המועצה האזורית אשכול שמנה 1,200 תלמידים. מאז השבעה באוקטובר בתיה מנהלת את שלוחת אילת של בית הספר. רמי הוא המורה הנערץ לפיזיקה, והתלמידים באמת באו.

זה היה רגע של אור בתוך חושך גדול. מה שמתרחש עכשיו באילת, ובעשרות מקומות נוספים, זהו מאמץ עיקש של נשות ואנשי חינוך. חלקם בתוך שכול אישי ומשפחתי, כולם בתוך דאגה וצער עמוקים לקהילה שלהם, ולמדינה של כולנו. אבל המחויבות שלהם היא קודם כל לתלמידים, לחיים שלהם, לבריאות ולעתיד שמחכה להם.

אז הם כבר לא סופרים את הילדים שבוחרים להגיע, אלא מקבלים בתודה ובאהבה את כל מי שיורד.ת מהאוטובוס הצהוב של המועצה, שאוסף ילדים מהמלונות. הלמידה חלקית, כמה שעות בכמה ימים. כיתות האם התפזרו, כיתות המצוינות המדעית נמוגו. מלמדים לפי המורים שיש, אבל הילדים רוצים מתמטיקה ואנגלית, בשביל זה הם באים, ועבור המגמה שבחרו, אם זה מתאפשר.

על הדשא שבין הכיתות צועדת נרית. היא ממהרת. בידיה ספרים שהיו חסרים לאחת המורות – והשיעור כבר התחיל. בימים כתיקונם נרית עובדת במטה משרד החינוך בירושלים, שם היא אחראית על לימודי המתמטיקה בישראל. עכשיו היא באילת, כי זה מה שצריך, וכשקבוצת תלמידי ארבע יחידות גילתה שאין לה מורה, נרית מלמדת.

הכול ארעי. בתיה אומרת שעוד מעט יהיו חייבים לעבור משם, לא יודעים מתי ולאן. כשתיפתח שנת הלימודים האקדמית, הקמפוס הקטן ישוב לשמש כשלוחת אוניברסיטת בן גוריון. אולי יעברו למבנים יבילים שמשרד החינוך בונה בכניסה לאילת, אולי לבית הספר הישן שלהם שרחוק מהגבול – זה מה שהם הכי רוצים. לבית הספר החדש, שמשמש את הצבא וצופה לרפיח וחאן יונס, כבר לא יחזרו.

באחד החדרים בקמפוס פגשנו את גילה. גילה היא סופרת ילדים מוכשרת וגמלאית של משרד החינוך. בעבר הייתה מנהלת בית ספר, ניהלה את מחוז הדרום של משרד החינוך, והייתה המשנה למנכ"ל של המשרד, האחראית על כל הכשרת המורים בישראל. מאז שהתחילה המלחמה, גילה הקימה בהתנדבות את מנהלת המפונים לאילת של משרד החינוך.

"עיריית אילת הם מדהימים," מספרת גילה. "בלי שום שאלות הם פתחו בפנינו את כל בתי הספר. בהתחלה ניסינו לקיים משמרת שנייה, אבל זה הוסיף להחלפת יום ולילה של בני הנוער שמסתובבים על החוף. עכשיו המאמץ הוא לקיים כמה ימי למידה. גייסנו מורים ממרכז הארץ, רובם בפנסיה, אבל הכול דינמי. בשיא היו כאן 14,000 תלמידים."

העייפות ניכרת בפניהם של אנשי החינוך שפגשנו, אבל נחישותם לא פגה. חלקם לא היו בבית כבר חמישה ושישה שבועות. "כל שעה מרגישה כמו יום שלם," הם אומרים. העשייה היא כאן ועכשיו, מסביב לשעון, אבל המציאות זזה מתחת לרגליים. "כל תוכנית שעבדנו עליה משתנה בהתאם לנסיבות," הם מסבירים. "עד מתי?" שאלתי, ולכולם הייתה תשובה אחידה: "עד מתי שיהיה צריך."

לא עושים חשבון

איך זה ייתכן שעיר של 60,000 איש מכפילה את תושביה ותלמידיה תוך שבוע? דרורי, שמוביל את החינוך באילת וציין בעצמו יום הולדת 70, הוא האיש הנכון בזמן הנכון: "כבר בבוקר השבת השחורה כינסתי את כל צוותי החינוך והרווחה של העיר. אבל שום דבר לא הכין אותנו למפגש עם האנשים המופלאים האלה שהגיעו מתוך התופת, חסרי כל."

דרורי סיפר על גני ילדים שהקימו במלונות, על מרכזים לחלוקת בגדים וציוד, ועל הטראומה שחורצת את הנפש בכל מפגש אנושי. "ואז גם הגיעו האזעקות, במקום שאמור היה להיות מפלט בטוח." הצוות שלו נמתח עד הקצה, ויש נפגעים, ומורים במילואים, אבל הוא מתעקש להחזיר את כולם ללמוד. ביציאה מחדרו הוא הראה לי בגאווה שהבוקר הגיעו 82 אחוזים מהתלמידים.

בלילה נפגשנו כולנו במתחם הנוער החדש שעמותת יוניסטרים הקימה בטיילת. בני הנוער מסתובבים חסרי מעש אל תוך הלילה, ועכשיו יש להם מתחם גדול משלהם. עם סיידר חם ושמיכות – כי מתחיל להיות קר באילת בלילות – הם נעים בין ניסויי מדע, משקפי מציאות מדומה וסימולטור טיסה. "לא עשינו חשבון," אומר לי אלי, ראש העיר, "גם אם ניכנס לגירעון עצום, זו הערבות ההדדית שמובילה אותנו."

"גם אם ניכנס לגירעון עצום, זו הערבות ההדדית שמובילה אותנו."

ההירתמות הזאת מחזקת, אבל מול עיניי נותר לוח המודעות מול הכיתה של רמי. תלמידי כיתה ח'9 תלו עליו פוסטר שבו כתבו לחבריהם החטופים, "מתגעגעים אליכם, יגיל, עלמה וגלי." בעודי מחזיק עוד דמעה מתעקשת, רמי יצא מהכיתה ואמר: "בשבוע שעבר עוד לימדתי אותם אופטיקה, אבל עכשיו אני עובר ללמד אנרגיה ואני לא יודע מה אעשה בלי ציוד מעבדה."

עדכון משמח: עלמה אור, יגיל יעקב וגלי טרשצ'נסקי חזרו הביתה!