לא רק ביום כיפור: למה התנצלות בכיתה היא פעולה חינוכית חשובה?

המורים שלנו הם מבוגרים מאוד משמעותיים בחיי היומיום שלנו. לכן אנחנו מאמינות שחוץ מללמד גאוגרפיה, תנ"ך ומתמטיקה, אחד התפקידים של המורים שלנו הוא ללמד אותנו להתנצל, ואחת מצורות הלמידה הכי יעילות לשם כך היא דוגמה אישית. להתנצלות בכיתה יש כמה יתרונות: היא מוכיחה לנו שזה אפשרי ורצוי להתנצל, גם כשאתה נמצא במעמד יותר גבוה, ומראה לנו שהמורים שלנו מסוגלים לזה. כל אדם טועה, ומעבר לזה, מורים רבים חוזרים ואומרים לנו שאנחנו לא צריכים לפחד מטעויות, ושבשביל להתנסות ולהצליח חייבים ליפול בדרך. אבל כמו שאמרנו, דוגמה אישית היא הדרך הטובה ביותר. אם אתם תרגישו בנוח עם הטעויות שלכם - גם אנחנו נרגיש בנוח עם הטעויות שלנו.

למרות שאנחנו מאמינות שכמונו, רוב המורים שלנו יחשבו שלהתנצלות בכיתה יש ערך חשוב, אנחנו מתקשות לחשוב על מקרים רבים בהם מורה התנצל/ה בכיתה. אנחנו מאמינות שכל שגיאה שמורה עושה, יכולה להפוך מטעות לשיעור מוצלח.

אנחנו שתי תלמידות שלומדות בחינוך העל-יסודי והחלטנו לכתוב ב"הגיע זמן חינוך" על מנת להראות לכם, המורים, את הפרספקטיבה שלנו על הדברים המתרחשים בכיתה (לקריאה נוספת עלינו ועל הסיבה שהחלטנו להתחיל לכתוב למורים). החלטנו שאחד הנושאים עליהם חשוב לנו לדבר הוא התנצלות בכיתה. (אתם מוזמנים לקרוא את הכתבה הנהדרת של אבינועם הרש בנושא).

שלושה תחומים שבגללם התנצלות של מורים היא חשובה, מהנעליים של התלמידים:

1. דוגמה אישית:
דוגמה אישית היא חלק מאוד משמעותי ומהותי מתפקיד המורה בכיתה כפי שאנחנו רואות אותו. לדעתנו, הדוגמה האישית היא החלק ה"פחות תיאורטי" בלמידה. דוגמה אישית מראה לנו שלא הכל זה רק מילים יפות. מורה שידבר במשך שעות ארוכות על חשיבותו של כבוד הדדי ואז יצעק על השומר בכניסה, לא ישאיר בנו רושם עמוק במיוחד. לעומת זאת, מורה שידבר על הנושא במשך חמש דקות, או לא ידבר עליו בכלל, אבל בפועל באמת יתייחס בכבוד לסובבים אותו, ישפיע על ההתנהגות שלנו בצורה הרבה יותר משמעותית. (אתם מוזמנים לקרוא כאן עוד כתבה מעניינת על דוגמה אישית). עבורנו זה מאוד מתסכל שאומרים לנו דבר אחד, מסבירים את החשיבות שלו - ואז עושים ההפך ממנו. כשמורה עומד מול הכיתה ואומר: "אני מתנצל, טעיתי", זה מוכיח לנו שהתנצלות זו לא רק מילה יפה, אלא פעולה אפשרית והגיונית, שלא מורידה מכבודך אלא מוסיפה לו.

אני זוכרת שפעם יצאתי עם הכיתה לפעילות בחוץ, ובדרך לאזור הפעילות המורה הבחין בשקיות ניילון ואשפה בצדי הדרך. בלי לומר לנו כלום, ולדעתי גם בלי כוונה ללמד אותנו משהו, הוא התחיל לאסוף את האשפה. אחרי כמה זמן, תלמידה אחת התחילה לעזור לו, ואחריה עוד אחד, ובסוף כולנו הלכנו ואספנו זבל. בשום שלב הוא לא נזף בנו על שלא התחלנו לאסוף זבל עוד לפניו, או בכלל התייחס לזה. אבל אני חושבת שלא היה בזה צורך - כבר ידענו מראש שזה מה שאנחנו אמורים לעשות, אבל עכשיו ראינו שזה גם מה שעושים בפועל.

דוגמה אישית הייתה ותישאר תמיד אחד התפקידים המשמעותיים ביותר של המורה, גם אם הטכנולוגיה תיקח את כל השאר.

 בשום שלב המורה לא נזף בנו על שלא התחלנו לאסוף זבל עוד לפניו, אבל אני חושבת שלא היה בזה צורך

2. אנושיות:
"אתה לא יכול לבטל משהו שכבר נעשה, אבל אתה יכול להתמודד עם זה. אתה יכול להגיד את האמת, אתה יכול לבקש סליחה" (מקור לא ידוע).

אני זוכרת שיעור אחד שבו תלמידה מהכיתה ישבה וקראה ספר לימוד של מקצוע אחר. המורה ניגש אליה ומאוד התעצבן. הוא צעק עליה ודי השפיל אותה בפני כל הכיתה. הוא אפילו לא דיבר אליה, אלא אל הכיתה. הוא אמר "תראו מה היא עושה כל השיעור! היא דוגמה לאיך לא מתנהגים!" אפשר לומר שהוא אפילו צעק את זה, עצר את השיעור לחמש דקות, כדי לנזוף בה בפני כל הכיתה. נסו להיכנס רגע לנעליים של אותה ילדה. שלושים וחמישה זוגות עיניים נעוצות בך, דבר מלחיץ ומביך בפני עצמו, במיוחד כשאת ננזפת, ותחשבו על כך שנזיפה זו מגיעה ממבוגר שהיא מעריכה, ולא מאדם שהיא מבטלת במהירות כל דבר שהוא אומר – לא היה לה מושג מה היא אמורה לומר, והיא חשה נבוכה ואפילו מושפלת.

המורה הרגיש שהנקודה הובהרה, והשיעור המשיך כאילו כל זה לא קרה. בהמשך, איכשהו הגענו לדבר עם המורה הזה על עונשים שהשתמשו בהם בעבר בבתי ספר. הוא אמר שלדעתו אין דבר משפיל יותר ממורה שמעמיד תלמיד בפינת הכיתה. אמרתי לו שזה באמת משפיל, אבל לדעתי גם כשמורה צועק עלייך מול כל הכיתה זה משפיל. הוא אמר לי בשקט: "תקשיבי, אני מרגיש עכשיו ממש רע…" ואז הלך אל התלמידה והתנצל בפנייה בשקט.

כשמורה מתנצל כך הוא מראה לנו שהוא אנושי ושהוא יכול לטעות. הוא מאפשר לנו, התלמידים, להתחבר אליו ולדבר איתו, גם אם היה רגע קשה בכיתה.

3. הערכה:
אנחנו מאמינות שכדי ללמוד היטב אנחנו צריכות להעריך את המורים שלנו. הערכה בנויה מהמון מרכיבים. התנצלות הוא בהחלט אחד מהם. אני מאוד מעריכה את המחנך שלי, וזה ככה מאז שהוא התחיל לחנך אותי. אבל אני זוכרת שפעם אחת הרגשתי שהוא האשים אותי במשהו שלא הייתי קשורה אליו, ודיבר איתי בנושא שלוש פעמים. בשלושת הפעמים האלו, הרגשתי מתוסכלת ונפגעתי ממנו, שכן הוא האשים אותי במשהו מבלי לברר אם אני אשמה בו ומבלי לתת לי להגיב. היה לי מאוד קשה להיות בשיעורים שלו ולהתנהג כאילו לא קרה כלום. עכשיו, במבט לאחור, אני מבינה שהייתי צריכה להסביר לו שהמקרה הזה לא היה קשור אליי ואני מבינה שלא הייתה לו שום דרך לדעת את זה. אבל באותו רגע לא חשבתי על זה, ולכן המקרה מאוד השפיע על ההתנהגות שלי בכיתה. יום אחד הייתה פעילות כיתתית והוא ביקש לדבר איתי בחוץ. הוא אמר לי שהוא שם לב שאני פחות משתתפת בשיעורים ונראית פגועה, ושאל אותי אם זה בגלל המקרה ההוא. אמרתי לו את האמת: שהמקרה הזה לא היה קשור אליי, ונפגעתי מכך שהוא האשים אותי לפני שבירר אם המקרה הזה באמת קשור אלי או לא. הוא אמר שהוא מצטער, ושהוא מקווה שאני מבינה שהוא לא התכוון לפגוע בי.

השיחה הזו גרמה לי להבין שהייתה ביננו אי הבנה אבל הוא שם לב שנפגעתי ממנו, ובמקום להתעלם מזה הוא בא ודיבר איתי על זה. זה גרם לי להרגיש שאני חשובה לו יותר משחשוב לו להישאר סמכותי. עכשיו אני יותר מעריכה אותו, והמקרה הזה נשאר לי חקוק בזיכרון, כזיכרון חיובי, אבל אני יודעת שללא השיחה איתו הייתי נשארת פגועה ופחות מעריכה אותו. כולנו יודעים שבני אדם טועים לפעמים. אנחנו גם יודעים שאין שום דרך לשנות את העבר, אבל הדרך לתקן טעות כזו, היא פשוט להתנצל.

"סליחה אינה משנה את העבר, אבל היא מגדילה את העתיד" (פול בוס).

האם התנצלתם בכיתה פעם? נשמח לשמוע מה קרה ואיך זה הרגיש.