לחלום בגדול
בימים אלו מסתיימת שנת הלימודים תשע"ה, שהחלה עם בשורות מפיו של שר החינוך לשעבר, הרב שי פירון, על הרפורמות ההכרחיות במערכת החינוך כדי להתאימה למאה ה-21. מיד לאחר מסיבת העיתונאים שחשפה את פרטי רפורמת הדגל "ישראל עולה כיתה", הכריז פירון כי "היום עשינו צעד משמעותי נוסף למען מערכת החינוך בישראל. זאת לא רפורמה, זה שינוי תרבותי תודעתי. מה שעומד במרכז זה התאמת הצרכים, הרוח והלמידה למאה ה-21 הנוגעת באופן בו לומדים וליכולת של כולנו לצאת לפעולה עם סולידריות וערבות חברתית...".
בראשית הדרך, לאיש מהמורים לא היה ברור על מה מדובר ומה צריך לעשות בפועל בכיתות הלימוד עם הרפורמה החדשה. אולם מהר מאוד, לצד ביקורת וסימני שאלה בנוגע לאופן הראוי להטמעת השינוי, התגייסה המערכת להפנמת התפיסה החינוכית החדשה. לפני הכל, חשוב להדגיש, כי גם הרבה לפני יישום הרפורמה, רוב מורות ומורי ישראל עסקו בהוראה משמעותית הלכה למעשה, ועבורם הרפורמה הינה בגדר חידוד ותיחום המובן מאליו, והפצתו למחוזות חדשים.
משרד החינוך הציג את ההגדרה הבאה לביאור הרציונל הפדגוגי המנחה את עקרון הלמידה המשמעותית, עליו מבוססת הרפורמה: "למידה משמעותית היא זו בה התלמיד מעורר שאלות, מאתר מקורות מידע, מעבד מידע ויוצר ידע חדש הרלוונטי לעולמו האישי ולחיים בעידן הטכנולוגי, במאה ה-21. מטרת הלמידה המשמעותית היא לפתח את כושר החשיבה, היצירה והלימוד העצמי, לעודד צמיחה אישית ומעורבות חברתית...". כלומר, באמצעות שינוי דרכי ההוראה, נעביר את היוזמה לתלמיד - ובכך נפתח את המוטיבציה שלו לתהליכי הלמידה והחקר וליצירת תוצרים מגוונים ומשמעותיים.
בלמידה משמעותית אנו שואפים להוביל את התלמיד ליצירת קשר אפקטיבי עם גוף הידע הנלמד. כלומר, הלמידה היא המטרה עצמה, שנועדה להעצים את תחושת השגת היעד, חווית המסוגלות, מימוש הסקרנות והיצירה בקרב התלמידים. זאת בניגוד ללמידה על פי מודל ה"עולם הישן" המפתח קשר אינסטרומנטלי בין התלמיד לגוף הידע, והתהליך כולו מכוון למימוש מטרה אחת בלבד - "הקאת" חומר הלימוד על דפי מחברת בחינת הבגרות, ביום הבחינה הגורלי.
למידה משמעותית הינה מבורכת. אולם, להבנתי, לא ניתן לייצר תנאים המובילים ללמידה משמעותית, ללא בניית קשר משמעותי בין המורה לתלמידיו.
בימים האחרונים מתעוררת מחדש "מחאת הסרדינים", מחאה זו מציפה את בעיית כיתות הלימוד העמוסות ודורשת מציאת פתרונות למצוקה זו. להבנתי, קיים קשר ישיר בין יכולתנו כמחנכים לייצר תנאים המאפשרים למידה משמעותית – לבין בעיית העומס בכיתות הלימוד. למידה של ממש תתאפשר רק כאשר יתקיים קשר משמעותי בין המורה לתלמידיו, וקשר שכזה, לדעתי, קשה מאוד לבנות, לפתח ולתחזק, ביחסי כוחות של 1 למול 40 (ויותר). למעשה, מעטים הם המורים שמסוגלים לעשות זאת לתחושתי, אולי רק עם סיוע חיצוני שמתחיל להיבנות.
אחת התופעות המדאיגות במציאות החינוכית העכשווית, קשורה בעיצוב העמדות הערכיות של המתבגרים והאמון שצריך להיווצר בינם לבין המבוגרים. מתבגרים מעצבים את עמדותיהם הערכיות בהתבסס על המסרים החינוכיים עליהם גדלו והבסיס המוסרי לאורו חונכו. אולם, לסאבטקסט החינוכי והערכי החודר לעולמם של המתבגרים ישנה משמעות גבוהה אף יותר מהמסרים החינוכיים הישירים המועברים בבית, בחיק המשפחה או בנוכחות קבוצת השווים. מהו הסאבטקסט החינוכי המועבר לתלמיד בסיטואציה בה אין קשר אישי בין המורה לתלמידים? בה המורה אינו יכול להתפנות ולתת תשומת לב לכל תלמיד? האם אנו מעבירים לתלמידנו מסר סמוי המעודד בניית קשר משמעותי עם המבוגרים האמונים על חינוכם ולמידה משמעותית, או שאנו מעבירים מסר של חוסר נראות, בדידות והקאת החומר?
לדעתי על מנת להצליח להביא לכדי למידה משמעותית, התפתחות אישית וקידום העשייה החברתית של תלמידינו, עלינו לחזק בראש ובראשונה את מערכות היחסים והתקשורת שבין המורה לתלמידיו. רק כאשר נצליח לבנות יחסי אמון וקירבה בין המבוגר למתבגר, תתאפשר בניית קשר משמעותי, שיוביל ליישום הרציונל המנחה את עקרון הלמידה המשמעותית של רפורמת "ישראל עולה כיתה".
בתמונה: כרמל אביב, תלמידת קמפוס אנקורי תל אביב. צילום: רונן קרוק.
