חוטים של חינוך

2934
חוטים של חינוך

ביקרתי בתערוכה 'חוטים וקשרים' באגף הנוער במוזיאון ישראל, כמה עושר ומחשבה, כמה מעגלי משמעות.

החינוך עוטף את חיי, הוא סרוג בהם שתי וערב, בלתי נפרד. דרך היצירות חשבתי על המורה החייט, האורג, התופר. על החוטים שהוא טווה ביחד עם תלמידיו, על הרקמה האנושית שרוקם בכיתתו ובעיקר על חוט הקשר ששניים אוחזים בו משני קצותיו - מורה ותלמיד. שניים ששווים, גם אם אינם סימטריים, שניים שהם שותפים, גם אם אחרים, שנים ההכרחיים כדי שהמעשה החינוכי ייוולד ויפעם בקצב הנכון.

הדיאלוג בין מורה לתלמיד או בין מורה לתלמידה, הוא אבן היסוד של עשייתם של מורים ומורות בכל יום, בכל שיעור, בכל רגע.

היש דבר מורכב, מרתק ומשמעותי יותר? היש עוד עבודה בה שדה הפעולה המרכזי, באופן כה יומיומי וכה רחב, עמוק ושלם - הוא אותו קשר? הוא החיבור בין נפשך אל נפשו של אדם צעיר שחייו, עולמו, ליבו ואישיותו נבנים ממש כאן עכשיו איתך, לצידך, כשחוט מחבר בניכם? נדמה לי שאין כזו.

זכות גדולה ואחריות גדולה אף יותר לעסוק בנשמות של אנשים. לצד אחריות זו, אתגרים כה רבים מונחים על כתפי המורים: מסרים המושכים לכיוונים שונים וסותרים, חלומות, תובנות ושאלות, דרישות, משימות ושאיפות של אנשים, מערכות וכוחות כה רבים, כולם יחד מעצבים, במעין בליל מורכב ורועש, כל רגע, בחירה ומעשה.

ובתוך סימפוניית הקולות הזו, פלטת הצבעים המתערבבת, סבך החוטים – אני מוצאת עצמי במהלך היום לוקחת נשימה עמוקה, עוצמת עיניים, לפעמים לא רק כמטאפורה, ומנקה את הקולות, מפרידה את הצבעים ומזקקת לי את חוט השדרה המשמעותי ביותר – הילד-אדם שמולי. מקומו, צרכיו, עיניו. הוא ואני, קרובים אך לא מעורבבים, ומה שמתרחש כעת בינינו.

אין כלי פדגוגי מוצלח ויעיל, לא משנה כמה חדשני ויצירתי ומופלא יהיה הוא – כמו אותו החוט - הקשר האישי הנוצר בין מורה לתלמידו. קשר מפותל, אמתי, שמפגיש בין חלקי עולמו של זה עם האחר, שמעמיד מראות ורוקם חוטים בין לבבות ומבטים.

וכמובן שלא מדובר במסע מתקתק, הרמוני וחלק, אלא בדרך שיש בה מכל מנעד הרגשות והחוטים. חוטי כותנה רכים וחוטי ברזל דוקרים, חוטי דייגים שקופים וחוטי זהב בוהקים. חוטים מתוחים ורופפים. אמידים ומתפוררים. חוטים גמישים או נוקשים. בצבעים חמים או קרים. זהו מסע וקשר שיש בו רגעי סיפוק וקרבה לצד רגעי תסכול ואכזבה. רגעים של הבנה ורגעים של קושי גדול וסימני שאלה ולפעמים אף נפילות ותחושה של הרמת ידיים. ישנם רגעים בהם קשר סבוך ואף מכאיב נוצר בחוט המשותף, קשר שלפעמים קשה לפרום, שחוסם, לא מאפשר לחוט לעבור בקוף המחט ולתפור קומות, רבדים וחלקים חדשים.

אך המורה ממשיך תמיד לחפש קצה חוט, גם אם הוא חבוי, גם אם לובש צורה אחרת מן המוכר, גם אם העין שורפת, מתקשה לראותו והאצבע מתקשה לתפוס ולאחוז בו. המורה הוא אדם מאמין. ממשיך לחפש, לעשות ולנסות, לא נח עד שימצא דרכו אל תלמידו, עד שימצא כיצד לחצוב ביחד דרך טובה. עצם החיפוש המשותף הוא המשמעות, הוא התקווה.

 המורה הוא אדם מאמין. ממשיך לחפש, לעשות ולנסות, לא נח עד שימצא דרכו אל תלמידו, עד שימצא כיצד לחצוב ביחד דרך טובה. עצם החיפוש המשותף הוא המשמעות, הוא התקווה. 

***

היא נובחת

נֶגֶד מִי מְאַמֶּנֶת הַנַּעֲרָה הַזֹּאת
אֶת כַּלְבֵי הַשְּׁמִירָה
עִם הַשִּׁנַּיִם הַחַדּוֹת
שֶׁלֹּא מַפְסִיקוֹת לִנְקֹש?
מַה גִּדֵּל וְטִפַּח
אֶת גּוּרֵי פְּחָדֶיהָ
הַמְאַיְּמִים לִטְרֹף
מִי שֶׁמִּתְקָרֵב,
מִי הִזְהִיר אוֹתָהּ מִלִּטּוּף
כְּמוֹ מִבָּשָׂר מֻרְעָל
וְלִמֵּד שֶׁאֶפְשָׁר לָנוּחַ
רַק כְּשֶׁהַכְּלָבִים עֵרִים?
וּכְשֶׁהִיא צוֹעֶקֶת עָלַי:
אַתָּה סְתָם מוֹרֶה
לֹא אַבָּא שֶׁלִּי וְלֹא תַּגִּיד לִי
מַה לַּעֲשׂוֹת,
אֵיךְ אוּכַל לְדַבֵּר עַל לִבָּהּ
לְבַקֵּשׁ שֶׁתָּבִין שֶׁאֲנִי
 לֹא אַבָּא שֶׁלָּהּ​

(גיורא פישר, מתוך "אחרי זה", 2010)

 

ואכן ישנם וישנן גם מי שנפגעו בחייהם עד כדי כך, שכאשר הם נפגשים איתנו, המורים, אין בהם טיפת אמון. הגנות בלי סוף יוצאות מהם בצורות שונות, ולעיתים יש מי שיחוש ויפרש אותן כתוקפנות וכרוע. ככוח ולא כחולשה וכקריאה לקשר וביטחון. גם התקפי הזעם, השפה הקשה, אותה התנהגות מוחצנת וביטויים לא מילוליים של נפש סוערת, מגיעים לפתחו של המורה. ורק אם המורה יצליח לראות פנימה (זו בחירה לראות מעבר), להבין את פחדיו וחוויותיו של התלמיד, לעתים אף מבלי לתת להם שם ופנים מלאים - רק אז יוכל הוא להגיע אל לב תלמידו ולהושיט לו יד שתפגוש יד אחות.

כמה למידה עצמית מחויב המורה לעשות, כדי שגם התלמיד שאיתו ומולו יוכל לעבור תהליך בעל ערך. ואותם הילד והילדה, התלמיד והתלמידה, הנער והנערה – כן, גם (ואולי בעיקר) אלו שמרימים קוצים קיפודיים או שולפים ציפורניים מתוך קושי וחשד – מסייעים לנו במסע הלמידה הזה. מלמדים אותנו להיות צנועים. לא להתיימר להבין מה גורם להם להתנהג כך או אחרת. נפש האדם מורכבת, חידה של ממש היא. הם מלמדים אותנו על הדיאלוג הרך, על החלקים המוסתרים והגלויים, ועל הריקוד העדין ביניהם.

הדובר בשירו של גיורא פישר (שהוא מורה בעצמו ולכן יודע דבר או שניים על טווית החוטים בין המורה לתלמידיו) עסוק בגבולות הקשר עם תלמידתו, הוא קשוב למילים היוצאות מליבה ולא רק לאלה היוצאות מפיה, סופג, שואל, מחפש את המיקום הנכון. כמה כוח, אהבה ואנושיות נדרשים לשם כך.

***

עבודה עם נוער בסיכון מזמנת קשרים משמעותיים ויוצאי דופן ביחס למסגרות חינוך אחרות. עבותות לפעמים, ולא רק חוטים, מחברים בין מורים ותלמידים. אך אני מאמינה שבכל בית ספר ולכל מורה, בכל היקף שעות ובכל מבנה תפקיד – יש מקום, זכות ואחריות לשאוף ליצירת קשר, לטוויית חוט – דק יותר או דווקא עבה, מפותל פחות או יותר, שסיביו אחידים או מגוונים, אך תמיד – לשאוף לחיבור ולמפגש חד פעמי, בעל ערך וטעם לנפשו של מי שלוקח בו חלק.

בכל בית ספר ולכל מורה, בכל היקף שעות ובכל מבנה תפקיד – יש מקום, זכות ואחריות לשאוף ליצירת קשר, לטוויית חוט.

"לא די לי באהבתך אלי, אם לא תאהב את אלה המיטיבים לך, וביניהם, אחרי הוריך, ראש וראשון – המורה. אהבהו תמיד ובטא ביראת כבוד את המילה הזאת – 'המורה', אשר אחרי המילה 'אב' ו'אם' היא האצילה והנעימה מכל השמות אשר יקרא אדם לאדם". (אדמונדו דה אמיצ'יס, "הלב").

זכיתי לעבוד לצד אנשים-מורים יוצאי דופן, אשר מצליחים לזכות את המילה "מורה" בתיאור המרגש הזה, יום-יום ושעה-שעה. הם הופכים אותה לאחת המילים הראויות והמשמעותיות שיש. לכולכם חבריי, "האחים לנשק" בתיכון ברנקו וייס ברמלה בעבר ובהווה – תודה.

 לכל המורות והמורים בישראל – עמיתיי לדרך השואבת והמתדלקת, הקשה והמשמעותית;  הרימו ראש - איזו זכות נפלה בחלקנו, איזו אחריות.

יום המורה שיחול ב-22.12, הוא הזדמנות לעצור ולהביט סביב, על העשייה והבחירה בחינוך. זהו יום חג, אך אני מאחלת לנו שלא נזדקק לימי חג כאלה. שעל אף האתגרים - נדע לראות את שליחותנו ומשמעותינו, יום-יום, בכל רגע, בכל מעשה - הם שם תמיד.

 

מיקה דפני, אשת חינוך בתיכון ברנקו וייס ברמלה, ראש מסלול 'בשותף' ומנחת יוזמות ב'קרן לעידוד יוזמות חינוכיות'.

 בצילום - חלק מעבודה של תלמה שולץ, ראש סדנת המיחזור של אגף הנוער במוזיאון ישראל. "מתחילים עם" מתוך התערוכה 'חוטים וקשרים' באגף הנוער במוזיאון ישראל. 

הדפסת סיפור זה
mikadafni

אשת חינוך בתיכון ברנקו וייס ברמלה, ראש מסלול 'בשותף' ומנחת מורים יזמים ב'קרן לעידוד יוזמות חינוכיות'.

סיפורים נוספים של mikadafni