ישראל במלחמה
חג פורים כבר בפתח, וזה מחזיר אותי אחורה לילדות שלי בשנות השמונים. כל כך אהבתי את החג הזה עם הכתיבה של מגילת אסתר בדפים מגולגלים, התחפושת שאמא שלי עיצבה ותפרה, והכנת משלוח מנות כמובן. צלחת גדולה שממלאים בממתקים ואוזני המן, מקפלים למשולש ועוטפים בצלופן מרשרש, והכי חשוב – כרטיס ברכה מושקע. אז מגיע יום התחפושות ואיתו ההגרלה הגדולה: מניחים במרכז הכיתה את כל המשלוחים וכולם מקווים לקבל את זה שנראה הכי גדול והכי צבעוני. ההגרלה מתחילה, יש צווחות שמחה וגם דמעות של אכזבה. למה אני אף פעם לא מקבלת את המשלוח הכי מושקע בכיתה?
בשנים האחרונות את הצלופן והברכות, וגם את השמחות והאכזבות, החליפו תיבות הפייבוקס אליהן נאספים 15 שקלים מכל הורה. ועד הכיתה רוכש במרוכז מארזים זהים לכל הילדים שמחולקים ביום התחפושות, כמו עוד שקית יום הולדת לא מעניינת במיוחד. אין ציפיות ואין דמעות.
ורק אני – נשארת מאוכזבת. איך ויתרנו על המסורת המיוחדת הזאת? על ההתרגשות? על היצירתיות? מדוע הפכנו לכאלה מגוננים? למה אנחנו כל כך חוששים לחשוף את הילדים שלנו לקשיים? הרי החיים אחר כך הם לא פיקניק; לא כדאי לנצל את ההזדמנות להכין את הילדים לחיים האמיתיים?
משם אני ממשיכה לגלגל את המחשבה: האם זה בכלל התפקיד של בית הספר להכין את הילדים לחיים האמיתיים? מבחינה רגשית, חברתית, קוגניטיבית, פרקטית? האם תלמידי ישראל מסיימים שתיים-עשרה שנות לימוד כשהם מוכנים להתמודד עם האתגרים בהם ייתקלו באקדמיה ובשוק העבודה? האם בוגרי מערכת החינוך בישראל רוכשים מיומנויות נחוצות לעידן הזה, כמו למשל: למידה עצמאית, חשיבה ביקורתית, עבודה בצוות, יצירתיות ופתרון בעיות מורכבות?
ואולי תפקידו של בית הספר הוא לספק השכלה לשם השכלה? לחשוף את הילדים לעולם של מחקר והגות, למידה, חשיבה והבנה. מפגש עם המון תחומי דעת: היסטוריה, ספרות, פילוסופיה, אומנות, מוזיקה וגם פיזיקה, מתמטיקה, כימיה וביולוגיה שיסייעו לילדים להבין לעומק את היקום והעולם. האם זה נכון בכלל לקרב את עולם העבודה של הבוגרים העתידיים לעולם החינוך? פעם הייתה זו נחלתם של בתי הספר המקצועיים, אליהם הגיעו בדרך כלל תלמידים חלשים שהוסללו למקצועות פשוטים, דלי הכנסה ויוקרה. האם בעולם של היום בית הספר חייב להביא תועלת? ומה קורה במערכות חינוך אחרות בעולם?
המבחנים הבינלאומיים המועברים בישראל מאפשרים לנו להבין איפה אנחנו ביחס לעולם. מבחן פיז"ה של ארגון ה-OECD, למשל, בוחן את מוכנותם של הדור הצעיר לעולם שמחכה לו, יכולתם להשתלב בחברה ובתעסוקה לאחר שנות בית הספר, ולקבל החלטות בחייהם האישיים והמקצועיים. אם שואלים את ה-OECD כמה מילדי ישראל מוכנים לעולם החדש, התשובה היא 8.4% בלבד. זהו שיעור התלמידות והתלמידים בני 15 בישראל שהגיעו לרמות גבוהות של הבנה, חשיבה ויישום במתמטיקה במבחן פיז"ה האחרון.
ניתוח של תוכנית הלימודים הישראלית במתמטיקה למול זו של מדינות אחרות מגלה הבדלים: לצד בניית ידע מושגי עמוק, רכישת טכניקה והגעה לדרגות חשיבה מופשטת גבוהה, שמאפיינות את תוכנית הלימודים שלנו, מדינות אחרות התאימו את תוכנית הלימודים שלהן לעולם המודרני ושילבו מיומנויות הכוללות ממדים של מידול, היסק, פתרון בעיות מורכבות בהקשרים אותנטיים וחשיבה יצירתית.
שלא כמו פורים, נראה כי בתוכניות הלימודים והסילבוסים דווקא נשמרה המסורת, והן די דומות למה שהיה כשאני למדתי אי שם בשנות השמונים. אבל יש נקודה של אור: בפיז"ה האחרון, תלמידי ישראל שהצטיינו במתמטיקה התברגו במקום ה-22 בעולם (שזו עלייה מהמקום ה-31 בפיז"ה הקודם).
זה שלב ביניים, והדרך עוד ארוכה. לחינוך יש תפקיד חשוב במיוחד עכשיו – הוא זה שצריך להכין את הדור הצעיר שלנו להקים מחדש ישראל טובה וחזקה יותר, לבנות עתיד ותקווה לישראל. אולי בתור התחלה נאפשר להם להתמודד עם מגוון הרגשות שהחג הזה, שהוא בדרך כלל החג הכי שמח בשנה, מזמן לנו.
