מתמטיקה
בכיתה א' חתמתי במקום אימא שלי על "מכתב רע".
בימים שלפני עידן המסכים, מכתב רע היה שפל המדרגה. המורה הייתה כותבת לך ביומן ומבקשת ממך להחתים את ההורים – והיומן שלי היה עמוס במכתבים כאלה.
באותו היום נכנסתי מתחת למיטה וכתבתי את השם של אימא שלי באותיות דפוס גדולות.
נו, מה הפלא, ילד בכיתה א' המצוי בצרה. מה יכולתי לחשוב?
יום למוחרת המורה שאלה מול כולם: "עמרי, הבאת את המכתב חתום?"
"כן," עניתי וליבי הלם בחוזקה.
המורה לקחה את המכתב מידי, העיפה בו מבט ואז בי.
הורדתי את הראש ועשיתי עצמי "עובד" על המשימות החשובות בחשבון. את התרגילים שכחתי אבל את מבטה של המורה לא.
יום לאחר מכן מצאתי את עצמי יושב בשיחת נזיפה עם אימא שלי והמחנכת.
"אתה יודע, עמרי, מדובר בעבירה פלילית," הן הטיחו בפניי.
ישבתי קפוא ומשותק. הנהנתי בראשי והבטחתי שלא אעשה זאת שוב.
אתם בטח שואלים את עצמכם מדוע חתמתי במקום אימא שלי?
התשובה פשוטה: פחדתי. באותם ימים, כל תזוזה או פטפוט בשיעור הובילו לתגובה מצד המורים.
אני, שאהבתי לשחק, לרקוד, להשתולל ולפטפט בגן הילדים, התקשיתי "ליישר קו" עם השיטה. המשימות היו קשות. כמה אפשר לפתור תרגילים מספר הלימוד? תרגיל אחר תרגיל בשביל "למלא את הדף". נענשתי פעם אחר פעם.
לימים, כשהפכתי למורה, שאלתי את עצמי: האם ניתן אחרת?
אשתף אתכן.ם בשיעור חשבון לתלמידי כיתה א' שערכתי בבית הספר "בין הפרדסים" בתל מונד בו לומד הבן שלי. למדנו חיבור בדרך אחרת. אם יצא לכן.ם לשחק שש בש, אתן.ם כמובן יודעות ויודעים שפעולת החיבור מסתתרת במשחק. כאשר זורקים את קוביות השש בש, במצבים מסוימים השחקן "נאלץ" לחבר את תוצאות הקובייה. פעולת החיבור נמצאת שם בלי ספרים ובלי תרגילים. שחקן שש בש ממוצע עשוי לפתור עשרות תרגילי שש בש במשחק. גם כאשר הוא מזיז כלי בסכום המופיע בקובייה אחת, הוא עדיין ביצע פעולת חיבור כדי לבדוק את "האופציה" לשלב בין המספרים.
חשבתי שאם זה עובד בשש בש, למה שלא נוכל להשתמש בזה כדי ללמד כל דבר אשר נחפוץ. אז בניתי משחק קוביות מתמטי שאפשר להשתמש בו לתרגול חיבור ואף לכפל.
המשחק בנוי מעשרה סיבובים ומתרחש באופן הבא:
כל תלמיד.ה זורק.ת זוג קוביות, מחבר.ת את התוצאה, והסכום שמתקבל ישמש כנקודות בהן התלמיד.ה "זכו".
ברגע שהפכנו את תוצאת התרגיל לנקודות – הענקנו משמעות אמיתית ללמידה.
תלמיד.ה שפותר.ת תרגיל בספר הלימוד, משתוקק.ת "לסיים עם התרגיל" ולעבור לתרגיל הבא. לעומת זאת, תלמיד.ה שזורק.ת זוג קוביות בידיעה שסכום המספרים מהווה נקודות לזכייה, יודע.ת שיש משמעות אמיתית וערך לפתרון התרגיל.
אולם לא הסתפקתי בכך, רציתי לאפשר לתלמידים חוויה מהנה. בילדותי, היינו משחקים "אבן נייר ומספריים" בהפסקות בשכונה, ובעצם איפה לא? הבנתי שלמשחק יש ערך לימודי עצום, והחלטתי לתת לכל משתתפ.ת חמישה אסימוני אבן נייר ומספריים על עשרת סיבובי המשחק. התלמידים יכולים "לגנוב" את הנקודות של היריבים בסיבוב מסוים אם ישתמשו באסימון אבן נייר ומספריים וינצחו. זו למידה עקיפה במיטבה. פעולת החיבור שם, אבל היא לא העיקר.
חשבו על ילדה שמטילה את הקוביות ויוצא שש-שש! היא מיד צוהלת "יש!" כי הרוויחה 12 נקודות. חברה למשחק מיד ישתמש באסימון, ישחק נגדה "אבן נייר ומספריים" ועשוי "לגנוב" לה את הנקודות. חשבו על המתח, על הציפייה, על ההנאה ועל הריגוש בהם נמצאים הילדים. החיוכים והמבט בעיניים שלהם מסגירים זאת.
כך היה בבית הספר "בין הפרדסים" בתל מונד. הילדים שיחקו, נהנו והתרגשו מפעולת החיבור. המרחב התנהל אחרת. תלמידים שיחקו בשולחנות, על הרצפה, ליד הלוח... פותרים תרגילים בשקיקה תוך רצון לדעת מה יצא להם בקוביות. בשלב מסוים נגמרו הדפים, אבל התלמידים רצו להמשיך לשחק, אז צילמנו עוד. חלקם השתוקקו לקחת את המשימה הביתה ולשחק עם הוריהם. המתמטיקה לא נשארה רק בגבולות הכיתה.
המשחק ניתן ליישום גם תוך שימוש בפעולת כפל. המשחק נשאר אותו משחק בדיוק כאשר במהלך זריקת הקוביות התלמידים נדרשים בביצוע פעולת כפל במקום פעולת חיבור כדי לדעת בכמה נקודות זכו. באופן הזה ניתן להפוך את פעולת הכפל למהנה וללמדה באופן עקיף תוך שילובה במשחק.
יש דרכים יצירתיות וכלים רבים לפתח למידה משמעותית. ניתן ללמד בדרכים אלו חיבור, חיסור, כפל וחילוק וגם פונקציות ואפילו חפיפת משולשים. כתבתי על כך בהרחבה בספרי, "משמעת או משמעות".
אני משקיע את כל כולי בשאלה "כיצד לומדים ילדים" כי מגיע להם. מגיע להם ללמוד באופן הקרוב ביותר ללמידה טבעית. מגיע להם ליהנות מהלמידה ולמצות את יומם בבית הספר. מגיע לנו כמורים להתרגש בשיעורים שלנו, וכהורים מגיע לנו לראות את ילדינו וילדותינו צומחים ופורחים בבית הספר. מגיע לנו הרבה יותר מרק "בסדר" בתשובה לשאלה "איך היה היום בביה"ס"? ואם כתוצאה ממשימות כאלה תלמידות ותלמידים ילמדו מאהבה ולא מפחד, עשיתי את שלי. מגיע להם ללמוד כך, מגיעה להם למידה מאושרת.
ברצוני להודות לאלה שגיא, מנהלת ביה"ס "בין הפרדסים" בתל מונד, ולמורות שיר שרייבר, דניאל אראל ובר שלום. תודה רבה על ההזדמנות, המקצועיות והאכפתיות.
