להצליח להישאר פתוחים כשהילד ננעל. רעיונות איך לצאת ממצבים שנראים סגורים.

10641
להצליח להישאר פתוחים כשהילד ננעל. רעיונות איך לצאת ממצבים שנראים סגורים.

הדבר קרה במדבר, לפני לא מעט שנים.
זה היה בטיול עם כיתות ח'-ט', שבו  תפקדתי גם כמחנכת וגם כמדריכת הטיול.
היינו בברכת נעמה בנחל צאלים. השתכשכנו במים (בגובה המותר), נהננו ושמחנו. כשהסתיים הזמן זירזתי את הילדים להתארגן, להחליף בגדים ונעליים. לא היה לנו הרבה זמן. היתה שעת צהרים, לפנינו היו עוד שבעה ק"מ ללכת, וצריך להספיק להגיע לפני החושך.
אני חושבת שזו חוויה מאד חשובה עבור הילדים, בתוך שלל החוויות במסע שכזה במדבר, לדעת שהם בכבודם ובעצמם צריכים להתאים את עצמם למדבר. לא הוא אליהם, כפי שהם רגילים בהרבה סיטואציות בחיים. ללמוד על בשרם מה הם הגבולות של הטבע. זה חלק מההתבגרות שלהם בטיול כזה, לדעת שיש דברים שבהם הגבולות לא יכולים להמתח. כשנהיה חשוך במדבר ללא ירח, נהיה חושך. אין אפשרות להגיע למצב הזה. כשזירזתי את הילדים להתארגן, ידעתי שכדי להגיע באור יום אנחנו צריכים להתאמץ כי המסלול ארוך. היה לי חשוב שהוא יהיה ארוך, כי אני יודעת ששינויים קורים בקצוות, ורציתי שהטיול הזה יחולל בהם שינויים.

הילדים כולם מסודרים בטור להתחלת הליכה ואני בראש הטור. אני מסתכלת לכיוון המאסף ולא רואה אותו. אני מסתכלת לכיוון הבירכה ואני רואה את החובש עם רועי (שם בדוי). אני מסמנת ביד - מה קורה? והחובש צועק לי: "רועי לא מוכן לנעול נעליים".

כאן חשוב לי להסביר שאני לא רק המדריכה של רועי, אני גם המחנכת שלו בכיתה. אני מכירה אותו ואני יודעת שכאשר הוא ננעל, הוא ננעל. נקודה. כשלא היה מוכן ללמוד נושא כלשהו, אי אפשר היה להזיז אותו. כשלא היה מוכן לעשות מבחנים, אי אפשר היה לאלץ אותו. רועי עקשן מאד.
כשהחובש צעק לי שרועי לא מוכן לנעול נעליים, ידעתי שמצפה לנו עכשיו קרב קשה.

אלוהים אדירים, התחלתי להרגיש משהו שלא זכור לי שאי פעם קרה לי. הרגשתי זרם חם שעולה ונכנס אלי מכפות הרגליים ותוך שנייה, מגיע לראש. ממש הרגשתי באופן פיזי את "הדם עולה לי לראש". כמו זרימה של אש שורפת בתוך הגוף שלי. "אין מצב שהוא לא נועל נעליים!!!" וואו, כמה שזה הרגיז אותי.
הייתי אבודה. מה עושים עכשיו? יש לחץ של זמן, אי אפשר לטייל ללא נעליים (אסור לי לאפשר זאת) ואני יודעת שרועי עכשיו "יעמד על רגליו האחוריות" רק לקבל את מה שהוא רוצה.

התחושה היתה קשה. כאילו כל מה שרציתי באותו רגע זה, פשוט לחנוק אותו. לא נעים להודות... טוב לא באמת, אבל תחושה קשה מאד.

פעמים רבות, עונשים הם בעצם אלימות של מבוגר כלפי ילד ונובעים ממצב שבו המבוגר מרגיש חסר אונים. גם התפרצויות כעס הן תוצאה של חוסר אונים. חוסר יכולת להביע במלים את מה שמתחולל בתוכך, חוסר כלים ועוד. כבר הייתי במצבים כאלו בעבר במדבר - שלא הייתה לי ברירה אלא להפעיל כוח מסוים (לא פיזי) על ילד כדי ש"ישבר" ויעשה מה שאני חייבת שהוא יעשה. כי במדבר כשצריך לעשות משהו – כובע, נעליים, מים- משהו מהדברים הבסיסים האלו, אז אין שום אופציה אחרת. זה לא דומה לאי עשיית תרגיל בחשבון, או חוסר רצון להשתתף במסיבת סיום, או  כל דבר אחר שהחבורה כולה עושה.
התחלתי ללכת לעברו, נשמתי, חיפשתי ישועה. חיפשתי הכוונה למה לעשות עכשיו. ידעתי שאם אאלץ "לשבור" אותו - אצטרך להפעיל מתוכי המון כוח, כנראה שלא אצליח, ואז אצטרך אולי להשתמש בלחץ החברתי של כל הילדים האחרים, שיתחילו לצעוק לו "מטומטם" ו"אדיוט" וזה אולי כן ישבור אותו. אבל זה ירסק את שנינו, נבזבז על זה המון המון אנרגיה, כל האוירה הטובה בטיול תתפוגג  וייקח גם לי וגם לו הרבה זמן להתאושש מזה. כבר הרגשתי מצולקת ממקרים דומים בעבר, בהם נאלצתי לפעול כך ולצערי לא היו לי כלים אחרים באותה עת.


 ידעתי שנדרש ממני להציב גבולות אבל לא ידעתי מה הדרך הנכונה לעשות זאת. אפשר להיות מאד יצירתיים  בדרך בה גורמים לילד לעשות מה שרוצים. הצבת גבולות – אין משמעותה תוקפנות, הפעלת כוח או חוסר חמלה. יש מטרה להגיע אליה, וצריך  למצוא את הדרך הנכונה ביותר, שלוקחת בחשבון גם את הטווח הקצר (שהדבר יקרה), וגם את הטווח הארוך (למידה, חוסר פגיעה ועוד).

וכמובן שכולנו גם עושים טעויות. רובנו גם חווינו על בשרנו טעויות של אחרים, בעיקר בילדות וגם אח"כ.
למזלי הגדול רועי לא היה לידי, והיו לי שתי דקות ללכת ולהגיע עד אליו ובינתיים לחפש דרך.

למזלי הגדול יותר, חודש קודם סיימתי לקרוא ספר, ששמו:  "איך לדבר כך שילדים ילמדו". זה ספר מתוך סדרה אמריקאית שיש בה עוד ספרים כדוגמת – "איך להקשיב כך שילדים ידברו ואיך לדבר כך שילדים יקשיבו" וגם "אחים ללא יריבות". הספר שקראתי כתוב בצורה ממש ידידותית למשתמש ונוסף על קומיקס שיש בו, בסוף כל פרק יש "תקציר" הפרק עם הנקודות החשובות שנכתבו בו. המזל שלי באותו רגע במדבר היה, שהמוח שלי העלה בפני את הדף הזה, של "תקציר הפרק הראשון".

סיכום הפרק הראשון מתוך "איך לדבר כך שילדים ילמדו" אדל פייבר, אליין מייזליש בהוצאת לייף סנטר

עם התקציר הזה, כבר לא הייתי חסרת אונים. ידעתי מה צריך לעשות. עד שהגעתי לרועי, נשאר בי רק מעט כעס והרבה סקרנות לגלות איך זה עומד לעבוד.


הגעתי אליו ושאלתי אותו: "מה קורה?"
והוא ענה: "אני לא נועל נעליים ואני לא מתכוון לעשות את זה, גם אם תכריחי אותי".
אמרתי: "אהה אני מבינה" (כמו שכתוב בספר).
כשהגבתי ככה ולא כמו שהוא ציפה, שפת הגוף שלו השתנתה. ממצב שבו הוא עומד עם ראש מורכן וידיים שלובות על חזהו, הוא עבר למצב בו הוא פתח את הידיים.
לקחתי יוזמה (למרות שזה לא כתוב בספר), שאלתי: "למה"?
והוא אמר במהירות רבה שבקושי הבנתי: "כי יש לי פלטפוס, הרגליים שלי הורגות אותי, אמרתי לאמא שלי כבר אלף פעמים לקנות לי מדרסים והיא לא עושה את זה"
או קיי.
הבנתי.
נשמתי בהקלה.
שוב השיעור הזה שילדים לא עושים סתם כדי לעצבן, אלא משהו מפריע להם. עכשיו כבר לא כעסתי כלל וכלל. אני אומרת לו שאני מבטיחה לו שכאשר נגיע הביתה, אני מתקשרת לאמא שלו, מדברת איתה ומסבירה לה שהוא חייב מדרסים. הוא מהנהן בראש מורכן.
שנינו עומדים בשקט. אני לא ממהרת משלב לשלב. מדברים לאט.

אני עוברת לסעיף הבא בספר: "הענק לילד בדמיון את מה שאין לו במציאות". אני אומרת לו במלים שקטות: "היית רוצה ללכת את כל נחל צאלים יחף". בשלב הזה הוא מרים את הראש, לגמרי איתי, "וואו כן" הוא אומר לי. אני שוב זזה מההוראות בספר ואומרת לו "אני מאמינה שגם היית מסוגל לזה". גם בביה"ס רועי כל הזמן רוצה ללכת יחף וביישוב שלו הולך תמיד יחף. הוא מהילדים שבאים בבוקר יחפים מההסעה, וכשמישהו שם לב ומעיר להם, הם שולפים את הנעליים מהתיק. יש ילדים שרק לנעול נעליים זה אקט שחונק אותם. אולי באמת בגלל הפלטפוס.
אני עונה לו "אני מבינה" ובינתיים חושבת. אסור לי לתת לו ללכת יחף. "אסור לי לתת לך ללכת יחף, אבל אתה יודע מה? יש לי סנדלים בתיק. מה המידה שלך? 40? כמו שלי. אתן לך את הסנדלים שלי, יש פה שביל נוח, אבל ברגע שאגיד לך להחליף אתה מיד מחליף. מקובל עליך?"
רועי עונה מיד שכן.
הוצאתי מתיקי את הסנדלים שלי, נתתי לו וחזרתי לתחילת הטור. התחלנו ללכת, כרבע שעה לאחר מכן עצרתי, "צדתי" את עיניו וסימנתי לו באצבעות , שעכשיו הזמן להחליף. הוא סימן לי שאין בעיה, והתיישב לנעול נעליים. 

חשבתי לעצמי:
כמה זמן לקחה השיחה הזו? משהו כמו חמש דקות.
כמה זמן היה לוקח לי להכריח אותו? הרבה יותר.
כמה זמן היה לוקח לו להחזיר את האמון בי? המון. אולי אף פעם.
איך יצאנו מהשיחה הזו? קרובים מאד. רועי יודע ומרגיש שאני שם בשבילו. אני גם קרובה לעצמי ויודעת שברגע הזה קרה משהו משמעותי. 

החיים מופלאים.


* אין לי שום זכויות או תגמולים מהספר, רק רצון לתת כלים ורעיונות לכל מי שיכול להעזר בהם.

הדפסת סיפור זה
רות סלומון

מחנכת כ- 19 שנה ב"תבנית החינוך המוזהב" במעלה צביה שבגליל, מדריכת "הכלה" במשרד החינוך. מנסה לעזור לראות את ההזדמנות שבכל קושי, את הרגעים בהם אנחנו המורים יכולים להיות הדמות המגדלת והמעצימה. מאמינה שביה"ס יכול להיות מקום כזה גם עבור הילדים וגם עבור המורים. מלווה קומונה של שינשינים בחוגי הסיירות של הקק"ל.
נשואה ואמא לשניים. אוהבת לטייל, לצייר, לקלוע סלים, לסרוג, לקרוא, ומנסה כל יום להתקדם עוד קצת.