מתי זה בסדר לחזור להרגיש "סתם לא בסדר"?

כבר חצי שנה שאנחנו נמצאים במצב חירום, שלא ברור כיצד ומתי יסתיים. המלחמה עוררה הרבה מאוד חרדות, התמודדויות ומצבים אקוטיים, שבאופן ברור וטבעי דחקו הצידה כל התמודדות אחרת, "שגרתית". מערכת החינוך שעברה תחילה ללמידה מרחוק חזרה באופן הדרגתי למתכונת של שגרה, ונולד הביטוי: שגרת חירום. מה המשמעות?

כשהכול "לא בסדר" בגלל המלחמה, מתי מותר לחזור לעסוק בכל מה ש"סתם לא בסדר"?
במה נכון להתמקד בימים אלו – ולמה בעצם זקוקים מאיתנו התלמידים – וגם הצוותים?

יועצת חינוכית בחטיבת הביניים בה עמותת רקפת פועלת בשלוש השנים האחרונות שיתפה אותנו בדילמה עימה היא מתמודדת המשותפת לצוותים רבים:

"מדובר בתלמידות ותלמידים שבתקופת הקורונה היו ביסודי – גיל קריטי בפיתוח כישורי חיברות ומיומנויות חברתיות. במקום לבלות בחוץ עם חברים, לשחק, לריב, להשלים – הם היו סגורים בביתם בכמה גלים מתמשכים. כשהגיעו לחטיבה – בקושי הכירו אחד את השני וגם היכולות החברתיות שלהם, כדי להדביק את הפער, היו מוחלשות וחסרות. לפני המלחמה, השקענו מאמצים גדולים בכך, תוך הבנה שנדרשת עבודה רבה בפן החברתי-רגשי בבית הספר. אחרי חופשת קיץ ארוכה, וחופשת החגים שבעקבותיה הגיע ה-7/10 הנורא, פצחה המלחמה. השנה תכף נגמרת והקושי החברתי לא נעלם, להפך.

"האם יש מקום לעיסוק ומיקוד בקשיים חברתיים ובחרדה חברתית, כעת – כשהפוקוס של כולנו בחרדה הכללית, מהמלחמה? האם יש מקום לשיח על אקלים חברתי ועל חוסן חברתי-רגשי – כשעצם ההגעה לבית הספר אינה מובנת מאליה? האם יש לגיטימציה לעסוק דווקא עכשיו בשיח רגשי 'פריבילגי' על רווחת התלמיד.ה, על תחושת שייכות ומסוגלות חברתית, כשמשפחות מפונות מביתן? כשיש חטופים בעזה וכשיש כל כך הרבה עצב מסביב?"

ובמילים אחרות: מה דינם של התכנים שהעסיקו את הצוות החינוכי והייעוצי בשגרה, לפני המלחמה, אל מול אלו שעוסקים במצב – להמשיך לחכות? ואולי בכלל אנחנו כבר באיחור?

תנו לגיטימציה

לפני הכול, חשוב לנרמל את השיח, למזער רגשות אשם ולהדגיש את הלגיטימיות של העיסוק בהיבטים החברתיים גם עכשיו. במיוחד עכשיו. מחקרים מצביעים על קשר ישיר בין החוסן הרגשי, המשפיע על היכולת שלנו להתגבר ולהתחזק במצבי משבר, ובין "אסימוני" ההון החברתי העומדים לרשותנו, כלומר – העיטוף והתמיכה של חברות וחברים, וגם - היכולות ליצור ולשמר מעטפת חברתית כזו, שתעזור לנו.

האתגרים שהעסיקו אותנו לפני המלחמה לא הלכו לשום מקום, וללא התערבות ומענה – כעת – הם עלולים להוביל להעמקת הקושי, לריחוק, נשירה וניתוק. בנוסף, לקושי החברתי יש השפעה מהותית על תחושת המוגנות, וללא זו - לא קיימת הרי פניות ללמידה, להתפתחות, לחינוך.

למרות המלחמה, וככל שהיא נמשכת, לפן החברתי יש חשיבות והשפעה משמעותית ביותר, גם על מצב התלמידות והתלמידים היום, וגם על ההשלכות שעוד יבואו.

תנו מקום לקושי

בתחילת המלחמה אותגרו הצוותים החינוכיים בשיח ממוקד חירום ומשבר, שדרש מטבע הדברים מענה מיידי וספציפי. רבים מהתלמידות והתלמידים הכירו מישהו שנפגע / שמפונה / שמגוייס. הם גם מתעדכנים בפרטי פרטים מהתקשורת, וזה מחייב תיווך בוגר. אבל כעת, שגרת חירום כאמור, הקושי החברתי שוב "מכתיב את הטון". מקובלים ולא מקובלים, מופנמים ומוחצנים, בנים, בנות ומה שביניהם, מאבקי כוח ושליטה.

החוסר במיומנויות חברתיות, לצד חוסן רגשי מוחלש לאורך זמן, דורשים חזרה לקשיים שהעסיקו אותנו לפני המלחמה כדי לסייע לתלמידות ולתלמידים, וגם לצוותים, שמנסים לחזור ללמידה אפקטיבית. זה כמובן לא בא במקום מענה נקודתי לכל צורך ומצוקה אינדיבידואלית, כנדרש, אולם רוב הכיתה נמצאת היום במקום אחר.

שגרת חירום, דווקא דרך התכנים החברתיים, יכולה לסייע גם בהתמודדות הכללית. לדוגמה, ההתגברות על חרדה (כזו או אחרת) היא מיומנות נרכשת. על חרדה והימנעות חברתית למשל, ניתן להתגבר תוך החלפת דפוסי חשיבה וחיזוק תחושת המסוגלות, שיסייעו להתנהל טוב יותר גם מול החרדה העכשווית. חיזוק הסולידריות החברתית, האכפתיות והאמפתיה, יחזקו גם את תחושת השייכות והמוגנות. 

תפקיד הצוות החינוכי

הצוותים, שקיבלו על עצמם תפקיד מהותי נוסף מלבד הוראה, מתמודדים היום גם עם זיהוי ואיתור קשיים חברתיים – או הזדמנויות לחיזוק חברתי-רגשי שיסייע בהתמודדות הכללית. אם נתמקד למשל בחרדה חברתית (ההפרעה הנפוצה ביותר מבין הפרעות החרדה, ואחת מההפרעות השכיחות ביותר בעולם), אנו יודעים לומר כי בכל כיתה של כ-40 תלמידים יש בממוצע 2-4 תלמידות ותלמידים המתמודדים עם חרדה זו, ברמות שונות של קושי, כשרובם המכריע אינם יודעים כי מדובר בחרדה מוכרת, שניתן להתגבר עליה. לצוותים יש אפשרות אמיתית לסייע להם ולהקל על יומם באופן משמעותי.

נמליץ לשים לב למשל לתלמידות ותלמידים שמתקשים לקחת חלק במשימות קבוצתיות ו/או זוגיות. אלה שלא יצביעו בכיתה גם אם ברור לנו שהם יודעים היטב את התשובה. ש"חולים" ונעדרים מכל אירוע שהוא מעט יותר חברתי (טיול, הצגה, סדנה, הפסקה פעילה). שלא יוצאים כלל בהפסקות ונשארים לקרוא בכיתה. לשים לב, לא ללחוץ לפעולות שמאיימות עליהם ועלולות לעורר את החרדה – אבל כן לבחון מה יכול לסייע.

הפער בין חומרת התופעה והשלכותיה האפשריות ובין השקיפות שלה עלול להיות מסוכן. מאחר שהתלמידות והתלמידים הללו הם שקטים, לא מפריעים ובעיקר הכי פחות מסוגלים לבקש עזרה או סיוע למצוקתם, זוהי תופעה שפעמים רבות "עוברת מתחת לרדאר" של טובי המורים והמחנכים, שעסוקים במתן מענה לבעיות משמעת והתנהגות שבאופן "טבעי" תופסות את תשומת הלב.

מצורף קובץ עם טיפים לאיתור, זיהוי וכלים ראשוניים לעזרה.

בחודש האחרון, ככל שאנו רואים התחדשות בדרישה לתכנים "השוטפים" בבתי הספר, עם דגש על תוכניות חברתיות ומעצימות – אנחנו גאים ומודים על הזכות ללוות את מערכת החינוך בתהליכים אקוטיים של חיזוק חברתי ורגשי, ומזעור הפגיעה בתלמידות ובתלמידים שחווים מלחמה. זה המעט שמגיע להם.