כיצד נלווה תלמידים שחוו אובדן?

מאז השבעה באוקטובר, מורות ומורים, מחנכות ומחנכים, כולם עומדים בפני אתגר: כיצד ללוות תלמידים שחוו אובדן? מקובל לראות בבית הספר בית שני בו התלמיד.ה מבלה שעות רבות. בית הספר יכול להיות אי של יציבות בעיתות משבר ולשמש כמרחב ראשוני לטיפול כאשר תלמיד.ה חווה אובדן של בן משפחה. לעיתים קרובות, ההורה השני שרוי באבל והבית נמצא באי-סדר טוטאלי. דווקא אז, בכוחם של הגורמים הבית-ספריים לספק מעטפת תומכת לתלמיד.ה ולשים לב לשינויים או דפוסי התנהגות.

בפרק הנוכחי של פודקאסט "תו החינוך" מבית מכון מופ"ת, ד"ר ברק בר-זוהר ממרכז הידע האקדמי במכון מופ"ת התיישב לשיחה נוגעת ללב עם ד"ר ריבי פריי-לנדאו מהמכללה האקדמית אחווה ועמיתת מחזור ה' של תוכנית הפוסט דוקטורט במכון מופ"ת. יחד עם ניסו לענות על שלוש שאלות מפתח בנוגע לליווי תלמידות ותלמידים שחוו אובדן.

כיצד תלמידות ותלמידים מגיבים לאובדן? למה כדאי לשים לב?

יש להבין שילדים מגיבים לאובדן בכמה רמות:

• רגשית – לעיתים התגובות מופנמות ומבעבעות מתחת לפני השטח, בעיקר בקרב מתבגרים. אין בכך לומר שעוצמת הסערה הפנימית המתחוללת אינה עצומה.
• פיזית – המהלומה הרגשית, גם אם אינה מובעת במילים, יכולה לבוא לידי ביטוי בכאבים פיזיים, כגון כאבי בטן, בחילה, אובדן תיאבון, נדודי שינה, חולשה כללית ועוד.
• לימודית – תלמידים שחוו אובדן עלולים לדווח על קושי בריכוז, היסח דעת וצניחת מוטיבציה.
• התנהגותית – ללא מענה ותמיכה רגשית, ייתכנו התפרצויות-זעם, דיכאונות, מעורבות בקטטות ואף סילוק או השעיה מבית ספר.

כיצד מוטב ללוות תלמיד.ה שחוו אובדן? מה לומר? איך להתייחס? איך לא לפגוע?

אין דרך מושלמת ללוות תלמיד.ה השרוי.ה באבל. כדאי להקשיב ללב, לסמוך על תחושת הבטן, להפעיל את האינטליגנציה הרגשית ולנסות להימנע ממשפטים בנאליים. יחד עם זאת, לא כדאי להתעלם מהאובדן כי התעלמות משדרת מסר של חוסר-אכפתיות או חוסר-לגיטימיות ליגון, וחשוב לומר משהו אמיתי וכן המגיע ממעמקי הלב. אפשר לשאול שאלות פתוחות, כגון: איך את? איך עוברת עליך התקופה הזו? במקביל, רצוי גם להציע עזרה אקטיבית וקונקרטית, ולעיתים לוגיסטית, מבחינת עזרה, ציוד או מטלות לימודיות.

לתלמידות ולתלמידים שחוו אובדן מותר לכעוס ולכאוב, מותר להן.ם אפילו לשאול שאלות קשות בנוגע לטבע האדם, לדת, לאלוהים, לשכול או למחיר המלחמה, ויש לתת לגיטימציה לתחושות שלהן.ם ולכאבן.ם המר. חשוב לא להלחיץ את הילד.ה המתאבל.ת ולהחמיר את הסיטואציה עם משפטים כגון: "עכשיו את צריכה לדאוג לאמא." או "עכשיו אתה הגבר של הבית." אלא, לעבור יום-יום ולתת לזמן לעשות את שלו. לאבל אין תאריך תפוגה, לכן חשוב להישאר וללוות לאורך זמן ולא לשכוח, להיעלם או להתעלם לאחר ימי השבעה או ה-30. לבסוף, לא לחשוש לדבר על הנפטר. לרוב, תלמידים שאיבדו דמות אב או אם מעוניינים לזכור ולהזכיר אותם ולספר עליהם סיפור נוגע ללב או לשמוע סיפור כזה.

מבחינה חברתית, חשוב לשים לב שהם לא מתבודדים או מתרחקים מחבריהם בבית הספר ובשעות אחר הצוהריים. מומלץ לקשר אותם למעגלים חברתיים רלוונטיים ולקבוצות תמיכה פורמליות או בלתי-פורמליות של ילדים שחוו אובדן, בבחינת "צרת רבים, חצי נחמה." 

האם ואיך כדאי לשוחח עם שאר ילדי הכיתה? האם החברים לכיתה הם חלק חשוב בהתמודדות?

החברים הם בהחלט גורם חשוב ורב-משמעות עבור ילדים ומתבגרים כאחד. גם החברים של התלמיד.ה מתקשים בעצמם לדעת מה לעשות? מה לומר? איך לתמוך? לפיכך, הם עלולים, בתום-לב, מתוך סקרנות ושלא במתכוון, לשאול שאלות שפוגעות. מכאן, שהחברים של התלמיד.ה המתאבל.ת זקוקים להדרכה בעצמם. על כן, חשוב מאוד שהמחנכת תשוחח מראש עם הילדים בכיתה ובצורה רגישה. כדאי לתאם מראש עם הילד שחווה אובדן: מה תרצה שנגיד לחברים? על מה לא תרצה שנדבר? 

אובדן בתקופת ההתבגרות צפוי להשפיע עמוקות על התלמיד.ה, והם יזדקקו למעטפת תומכת בבית הספר. גם הכיתה עתידה להיות מושפעת, במידת מה, מן האובדן הטרגי. יותר מכולם בבית הספר, למחנכת הכיתה תפקיד מרכזי ואחריות רבה בתיווך וניהול האבל ובמתן התמיכה. היא זו הפוגשת את התלמידים בתדירות יומיומית, נתפסת כמבוגרת האחראית ובכוחה להגיב באופן מיידי ובוגר ולהכניס מעט היגיון, נחמה ורוך לחוויה הטראומתית.

עם זאת, אין להטיל את מלאכת ניהול ריטואל האבל על המורה או המחנכת ולהותירה בודדה במערכה. במקום זאת, על היועצת השכבתית והפסיכולוגית הבית-ספרית לגלות מעורבות ולספק מסגרת פדגוגית-פסיכולוגית תומכת והוליסטית. המורות צריכות לקבל הכרה בהתמודדות שלהן. הן לא רק זכאיות אלא חייבות לקבל הכשרה מקצועית מקיפה ומעמיקה בתחום של ליווי תלמידים לאחר אובדן. מן הראוי שהמורות ומחנכות הניצבות בחזית ידעו שהן בעצמן זוכות למנגנוני התמיכה, הליווי וההדרכה המיטביים. 

כאן תוכלו להקשיב לפרק המלא בפודקאסט "תו החינוך".