להמשיך את דרכה: המורה שלה נפטרה, והיא ממשיכה ללמד בדרכה

3627
להמשיך את דרכה: המורה שלה נפטרה, והיא ממשיכה ללמד בדרכה

לקראת כיתה ט' עברתי לבית ספר חדש, שהתמקד בלמידה מוגברת במקצועות ריאליים. אחרי כמה שלבים של מבחני כניסה התקבלו לכיתה "פיזיקאלית" 27 תלמידים, כולם למדו קודם בבתי ספר אחרים. כולנו היינו חדשים, וקצת מודאגים בגלל תחושת האי וודאות במקום לא מוכר. תפסנו מקומות וחיכינו למחנכת שהיתה צריכה להתחיל את השיעור הראשון. היא נכנסה יחד עם הצלצול (מהר מאוד הבנו שלא יכול להיות אחרת), עלתה על הקתדרה ואמרה:

"שלום לכולם. שמי אדל בת ניסן נובוסליצקיה". ופתאום היא מצמצה עם עין אחת אבל הפנים שלה נשארו רציניות לגמרי.

הכל היה מוזר במורה הזאת, במיוחד בשביל ילדים שגדלו בעיר בת מיליון תושבים, שנמצאת עמוק בתוך רוסיה, עיר שבה היו רק מעט היהודים. מוזר היה השם שלה (לא היו שמות כאלה בעיר), מוזרים היו מצמוצי העין (קצת יותר מאוחר התברר לנו שזה היה  טיק), ובכלל היא כולה: קטנטנה בגופה, עם שיער שחרחר מתולתל ועיניים שחורות ענקיות.

העיר בה גדלנו הייתה די אנטישמית וכל זה היה מספיק בשביל שהילדים יצחקו, או לפחות יתחילו להתלחשש. אבל... היה משהו באופן שבו היא נכנסה לכיתה, באופן בו אמרה את שמה, ובצורה בה התמודדה עם הטיק שלה. משהו כל כך מרשים שכל הכיתה קמה.

עמדנו מול המחנכת שלנו, ובאותו רגע היא קיבלה את אמוננו והפכה בשבילנו לסמכות, לא רק לשנתיים שלמדנו איתה אלא גם לכל החיים.

אדל לימדה אותנו פיזיקה. למדנו מספרים שהיו עמוסים יותר, מורכבים יותר ומתקדמים הרבה יותר מספרי הלימוד הרגילים. לרוב התלמידים זה היה מאוד לא קל, במיוחד בגלל שבבתי הספר שמהם באנו, היינו הכי חכמים והכי מוצלחים. וכאן... אני זוכרת עד היום את ציון הנכשל הראשון שקיבלתי בחיים, זה היה בוחן בנושא חוקי ניוטון. הייתי בשוק. כל מיני מחשבות רצו לי בראש: זה במקרה, אני באמת יודעת את החומר, ובכלל הציון לא פייר, זו רק טעות קטנה. אדל פנתה אלי. היא לא אמרה שהיא מאוכזבת וגם לא אמרה שזה לא נורא ופעם הבא יהיה יותר טוב. היא הסתכלה לי בעיניים ואמרה ברוגע: "ההבנה שלך בחומר לא מספיק טובה. אני ממליצה לך לקרוא את הפרקים הבאים בשני הספרים האלה", ונתנה לי שמות של שני ספרים.

הספרים עליהם אדל המליצה היו מיועדים לסטודנטים באוניברסיטה. קראתי את הפרקים כמה וכמה פעמים. היה בזה דבר מה מדהים: למרות שקיבלתי ציון נכשל, המורה האמינה שאני מסוגלת להבין את הספרים האלה. לא יכולתי לאכזב אותה. ופרט לזה, החומר משך אותי. קראתי עוד ועוד, וכעבור כמה ימים שאלתי את המורה האם אני יכולה לספר בכיתה כמה דברים מעניינים שהבנתי מהספר.

היא לא קפצה בהתלהבות, "איזה יופי, את רואה שהצלחת להבין!", בכלל לא. היא שאלה אותי האם אני בטוחה שהבנתי מספיק טוב את החומר בשביל להסביר לחברים. היא לא בדקה האם וכמה טוב אני יודעת את החומר. פעמים רבות בחיים חזרתי במחשבותי למקרה הזה, גם בקשר למעשים שלי וגם בקשר לתלמידי. מצאתי שהיא נתנה בי אמון ודרשה ממני אחריות. וזה עשה את כל ההבדל.

אדל הייתה נכנסת לכיתה ועולה על הקתדרה. בשביל לראות אותה היינו צריכים להסתכל קצת למעלה, ולכל החיים נשארה אצלי הרגשה, שלשם הבנת המדעים צריך לעלות. נשארה בי גם ההרגשה שזה כבוד גדול להיות שייכת לתחום הזה.

היא היתה מתחילה שיעור מתשאול על החומר הנלמד בשיעורים הקודמים, והייתה מזמינה את התלמיד לענות במילים: "היום אנו נבקש ממך לספר על חוק קולון". מההזמנה הזאת שלה, היה בלתי אפשרי לא לדעת את החומר, אבל גם לא רק זה, היה גם בלתי אפשרי שלא להיות מוכן להוסיף משהו מעניין מספרות נוספת. אדל לא היתה נותנת ציונים על התוספות, היא פשוט התנהגה איתנו כך שאנחנו הרגשנו שיחד איתה אנחנו לומדים פיזיקה, ולכל אחד יש אחריות לכמה נתקדם וכמה עמוק נבין.

אדל אף פעם לא התנהגה לא כמו חברה שלנו ולא כמו גננת, אבל איכשהו אנחנו סיפרנו לה הכל והתייעצנו איתה בכל, גם כאשר היא היתה מחנכת שלנו וגם כעבור עשר ועשרים שנה.

לפני שנתיים נסעתי עם בעלי (גם הוא תלמיד שלה) לרוסיה, לעיר בה נולדנו. ביום הראשון הלכנו למורה. אדל (בת 77) כיבדה אותנו בתה עם עוגיות, סיפרה מה קורה עם תלמידים אחרים שלה שאנחנו מכירים, ואז פתחה מחברת ואמרה: "תסתכלי, יש לי רעיונות חדשים שיעזרו לך בהוראה...". ישבנו שעתיים על ההוכחות המיוחדות והמבריקות של אדל, שעוד לא פורסמו באף ספר לימוד.

לפני ארבעה חודשים קיבלתי הודעה שהמורה שלי הלכה לעולמה. עד לימים האחרונים היו מגיעים אליה הביתה תלמידים, אותם בית הספר שלח, על מנת שתעזור להם, שכן הם התקשו בלימודיהם. ובימים האחרונים ממש, 24 שעות ביממה, הייתה ליד המיטה שלה משמרת של תלמידים מכל הגילאים, שבשבילם אדל הייתה מורה לחיים.

המורה שלי איננה. אבל... איזה חיים!!! וכמה אני רוצה לא לאכזב אותה ולהיות ראויה להמשיך את דרכה. והדרך נמשכת. אני לא ממשיכת הדרך היחידה, אדל עקבה אחרי ההתפתחות וההישגים של תלמידיה במשך שנים רבות. והם כולם מלמדים. כמוני, וכמו אדל בת ניסן. וגם הם משתדלים להיות ראוים. 

 

-------

אם גם לכם יש מורות ומורים שהשפיעו עליכם ומגיעה להם תודה - כתבו לנו. אם אתם מכירים מורות ומורים למתמטיקה ומדעים המדגימים הוראה איכותית הלכה למעשה, כדאי לדעת שההרשמה לפרס טראמפ להוראה איכותית לשנת 2015 עומדת להסתדיים והמורה הזוכה יהנה/תהנה מפרס בגובה 100,000 ש"ח!

את כל הפרטים ניתן למצוא באתר הפרס

 

נכתב על ידי: נלי קלר

איורים: תום אנגלר

הדפסת סיפור זה
פרס טראמפ להוראה איכותית

בישראל ישנם מורים מעולים הממלאים את תפקידם ללא ליאות, מאמינים ביכולות של תלמידיהם ומעודדים אותם למצות את הפוטנציאל שלהם. הכישרון, הידע והניסיון של המורים המצויינים הללו היא אבן הראשה לכל ניסיון לשיפור איכות החינוך בישראל. ישראל זקוקה לדמויות המופת הללו כדי שיסמנו כיוון ודרך, ולשם כך הציבור צריך להכיר את אומנותם, להבין טוב יותר מהי הוראה אפקטיבית, וכל זאת כדי שיגבר האמון של הציבור במוריו.

החל משנת 2012 מעניקה קרן טראמפ לפרס להוראה איכותית, בסכום של 100,000 ש"ח, למורים מתחומי המתמטיקה והמדעים, המדגימים הוראה איכותית הלכה למעשה. זוכי הפרס נבחרים על ידי וועדת הפרס המורכבת ממורים מעולים, מומחים בהכשרת מורים ובכירים במשרד החינוך, ובהתאם לאמות המידה להוראה איכותית כפי שנקבעו על ידי ווע