החינוך כהארת שוליים

2032
החינוך כהארת שוליים

כן. בדיוק. תשאיר שתי שורות בסוף, אני חייב להמשיך הלאה. תשלים מרועי אחר כך. יש לנו מבחן בעוד שבוע, ואנחנו חייבים לסיים ללמוד את הנושא הזה.

"אבל המורה, מה זאת אומרת שבן גוריון השתמש בתמונות של עקורים כדי להקים מדינה? זה לא בסדר..." (תלמידה א')

"מה לא בסדר? יש לך הזדמנות להקים מדינה וצריך לנצל אותה וצריך שיאהבו אותנו באו"ם בשביל ההצבעה" (תלמיד ב').

נו, למה דווקא עכשיו אתם גוררים אותי למקומות המעניינים האלה? יש מבחן!

תומר, ברוך הבא לתיכון. כן, בשנה האחרונה עברתי ללמד בתיכון, וכך יצא שאני מגיש לבגרויות באזרחות ובהיסטוריה. פתאום, אחרי שנתיים שבהן קיבלתי קווים מנחים ללמידה בחטיבת הביניים לצד הרבה חופש פדגוגי, יש לי תוכנית כמעט לכל שיעור ולכל דקה בכיתה. יש X זמן ו-Y נושאים, ואני בכלל גרוע במתמטיקה.

ואני נכנס לכיתה ומתחיל ללמד, עם הכתבה ועם סרטונים ועם מצגות ומידי פעם עם כלים שיוכלו לעזור להטמיע את החומר וללמד קצת אחרת... ועדיין, אין זמן, אנחנו תמיד מאחור. וככה כולנו, כל הצוות, עובדים ביחד כדי להספיק. וצריך גם לתרגל... ובכל זאת, אתה לא מוכן לוותר על הכיף שבהוראה, על הרגעים שבשבילם הגעת לכאן מלכתחילה.


איפה זה מגיע?

כשמדברים באזרחות על אפלייה בעיר אחרת כלפי עולי אתיופיה, והתלמידים מספרים שגם אצלם בבית הספר ליד הבית זה קורה, ומספרים איך הפגינו להם מול בית הספר ושהם זוכרים את בתור ילדים; כשמדברים על מאבק צמוד ומאבק רצוף – ותלמיד אומר שהוא שמע פעם שגם אם הורגים למטרות הגנה עצמית זה חטא, לא משנה את מי... לך תסביר לו שאיזה יהודי אחד חשב ככה פעם והקים זרם דתי חדש, שהיום אסור ליהודים של היום לדבר עליו; כשתלמידים מתחילים לשאול את עצמם איך רבנים התמודדו בשואה; ובדילמה בין עולם ההורים שפחדו מהמרד בגטו, לבין עולם תנועות הנוער שבחרו כדרכו של עולם בדרך המרד, ומרדו בהורים ובנאצים ביחד – פתאום אתה מגלה בכיתה שלך מי נוטה לתמוך בעמדת ההורים כי הוא מתפקד כמו הורה בבית, לעומת אלו שנוטים לבחור יותר בדרך האלימות ובעצם מבטאים את השנים האלו בחייהם.

ואז אני שואל את עצמי, היכן באמת מתקיימת הלמידה המשמעותית שכולם מדברים עליה? האם במרכז או שמא בשולי הדברים? האם בכלל השוליים הם המרכז? ואני חושב על יוסי, המחנך שלי בתיכון, המורה הדתי חובש הכיפה שבשיעורי מחשבת ישראל סיפר לי על העובדה שישו (אז למדתי שקראו לו ישוע) היה בכלל רב יהודי שהופיע בגמרא ובדרך ניפץ לי את החשש היהודי מ"האיש ההוא"; ועל מורה אחרת לתנ"ך, כיתה ח', שבמהלך שיעור על הדרמה בבית המלוכה של דוד, עצרה באמצע הכיתה, בדיוק לידי – בוהה בפרצוף חושב על הקיר ואומרת לעצמה ולכיתה: "תכל'ס, דוד היה מלך מניאק", ובבת אחת, לאחר התדהמה שלי, שינתה לי את דרך ההסתכלות על הדמות שתמיד אמרו לי שהיא סמל היהדות, ובאותו הרגע למדתי שכולם בני אדם.


אולי כל מהות החינוך היא השוליים


והיום מדברים על דרכי הערכה אחרות, על מטרות אחרות של ההוראה, ואני תוהה אם זה באמת יוביל ללמידה משמעותית. הרי בהינתן מטרות נגזרות משימות שיש למלא, ומכאן גם דברים שאינם רלוונטיים לתהליך והארות שוליים ש"מפריעות" אך מתבלות את תהליך הלמידה... אז נכון שמצד אחד אי אפשר ללמוד בלי להשלים תהליך, ואי אפשר את הכל בבת אחת, אבל חשבו רגע – כמה דברים אנו מחמיצים לעתים בדרך.

ובכלל – אולי כל מהות החינוך היא השוליים, שהם בעצם המרכז: האופן שבו אנו מתייחסים לאמירות אגב של תלמידים, איזה מודלינג של מבוגרים אנחנו עבור אותם תלמידים מעבר לכמות המילים שאנו כותבים על לוח או במצגת או במחברת, האם אנו נוקטים כבוד כלפי התלמידים באותה רמה שאנו דורשים מהם, ובאילו נקודות אנחנו יורדים לרמה שלהם ומתנהגים בדיוק כמותם.

אולי זה כל מה שמעבר למילים שנכתבות על הלוח. אולי חינוך מוצלח הוא בדיוק חינוך מאיר שוליים: כזה שמצליח להוציא את התלמיד מעצמו, שמאיר עבורו את הפינות הבעייתיות בחייו וגורם לו לראות דברים אחרים מעבר לו עצמו. אולי תלמיד שפתאום רואה שמורהו לא נוהג על פי אמות המידה שהוא מטיף אליהם, או להפך – שמבין את ערכו של המורה בחייו, ומורה שמבין את מהותו של התלמיד כאדם – האין "השוליים" האלו הם המרכז?

אולי, החינוך הוא הניצוץ שמתרחש בשולי העבודה המערכתית, הרגע שבו משהו מבזיק כאשר אתה מנסה לעבוד על משהו אחר, הרגע שבו אתה בורח ממטרותיה השגרתיות של השגרה היומיומית לכמה רגעים של הסתכלות אחרת על המציאות...

בעצם...

כמו הפוסט הזה.  

 

הדפסת סיפור זה
תומר ברץ

בן אדם - בן 35, נשוי 1, מורה ומחנך לאזרחות מתיכון ברנקו וייס ע"ש רבין במזכרת בתיה, בוגר תוכנית חותם, מחזור ב'. מוביל מיזם "לראות עולם" להנגשת ידע ניסיון והשראה לתלמידים בישראל באמצעות שיחות ועידה, מרצה ומנחה בנושאי יזמות וחדשנות בחינוך, מנהל בלוג הפייסבוק "חינוך, קצת אחרת".