בית הספר, העולם האמיתי, PBL ומה שביניהם

6069
בית הספר, העולם האמיתי, PBL ומה שביניהם

בתחילת עבודתי כמורה חוויתי דיסוננס גדול אשר התעכל באיטיות. כבר ביום הלימודים הראשון הרגשתי מוזר: ניסיתי לקבוע פגישה עם עמיתה, היא הציעה שניפגש ב"שעה שנייה". תהיתי מה זה אומר מבחינת שעות שעון, שעות אדם רגילות שכל שאר העולם משתמש בהן לקביעת פגישות. שימוש ב"מערכת השעות" כתבנית זמן מקבילה הוא דוגמה מצוינת למחיצות הגבוהות שעוטפות את מוסדות החינוך ומפרידות אותם מן העולם. זו רק דוגמה אחת בין רבות אשר עוררו בי חשד להפרדה בין העולמות. במאמר זה ארצה לשתף אתכם בתהליך אותו עברתי בניסיון להבין את הקשר בין העולמות השונים.

 

PBL הוא המשיח

הדיסוננס גבר כשלא הצלחתי לענות בצורה אותנטית על שאלות "למה?" רבות שעלו מהתלמידים והתלמידות: למה אני צריך לדעת מה זה פרבולה? למה יש צלצולים? למה זה מפריע שאני מאחר? למה צריך לבוא כל יום לבית הספר? למה אי אפשר לאכול בכיתה? למה חייבים להגיע עם תלבושת אחידה? למה אסור מכנסיים קצרים? למה אסור להיות עם טלפון בכיתה?. לכל אלה סיפקתי תשובות מגוונות מגובות בערכים ובחשיבות עצמית. לעיתים היה נדמה לי ששכנעתי אפילו את עצמי בחלק מן הנושאים. בתוכי הרגשתי משהו לא הגיוני, משהו חסר. ואז פגשתי את ה – PBL (לקריאה נוספת על השיטה). 

זאת הייתה אהבה ממבט ראשון. הוקסמתי משלל המושגים המתוחכמים שיצאו מאריזת ה – PBL ברגע פתיחתה: שאלה פורייה, ידע, מיומנות, הרגלים, ערכים, תוצר ביניים, תוצר סופי, תערוכה, מומחים, הערכה, משוב עמיתים, משוב עצמי, חיבור לקהילה, רפלקציה, תיעוד, עבודה בקבוצות, הצגת למידה ופרזנטציה. הכל נראה כל כך מודרני, אמריקאי ומתוחכם. זאת הדרך ללמוד באמת, סוף סוף נוכל להכין אותם למה שהם הולכים לפגוש בעולם האמיתי. עבודה על פרויקטים, משימות קצובות בזמן, דד ליין דוחק, קהל משתמשים ממשי שמחכה לתוצרים, עבודת צוות, אחריות והובלה. הם הולכים להתלהב מזה, בטוח, אין מצב שלא. מי לא היה רוצה לבנות קאנו, לצלם סרט או להשתתף בהצגה?

למידה מבוססת פרויקטים (Project Based Learning - PBL) דורשת הכנה ותכנון רב

טסתי לסן דייגו לביקור ברשת בתי הספר High tech high המשלב את מתודולוגיית ה – PBL ככלי מרכזי בעשייה הפדגוגית. שם עליתי שלב נוסף בסולם האהבות מ"מחבב" ל"מעריץ". פיתחתי התמכרות למסמכולוגיה והתחלתי לקרוא כל דבר שהצלחתי להניח עליו את ידי: מסמכי תכנון פרויקט, מחוונים, פרוטוקול כיוונון, כרטיסיות של פרויקטים, רפלקציות של תלמידים, תעודות, רפלקציות של מורים, רפלקציות של הרפלקציות. שכנעתי מורים והורים שזאת התשובה, זה המזור לכל כאבינו. רק אם נדע לעשות את זה נכון, זה יעבוד.

שלוש שנים ניסינו, אני וכלל צוות בית הספר, למצוא את הדרך להפעיל את הקסם שראיתי בסן דייגו באקלים הישראלי. גייסנו צוות מורים עם ברק בעיניים, למדנו הרבה, בנינו תכניות לימודים נפלאות עם ליווי מנחים, ניסינו למצוא נקודות חיבור מעולם הילדים ולשלב גם מומחים מהעולם האמיתי. היו גם תצוגות תוצרים מרהיבות עם חיוכים ומחמאות מההורים. שלוש שנים של מאמצים והרגשתי שנכשלתי. מה פספסתי? למה חלק גדול כל כך מהילדים לא מצליחים להתחבר ללמידה פרויקטלית?

 

עולם המבוגרים

לקח לי זמן להבין שאני מסתכל על כל סיפור החינוך מזווית הראייה הלא נכונה. זווית הראייה שלי - אדם בוגר. אדם בוגר שוכח במהרה את חייו כילד ואף גם מקטין ומזלזל במידה מסוימת: "הייתי מת לחזור לילדות, לא היו שום דאגות". אינני מכיר ילדים רבים שהיו מצהירים על עצמם כנטולי דאגות. מעיני המבוגר, דאגותיהם, מחשבותיהם וחלומותיהם של ילדים לא מובנים דרך מציאות "מבוגרת".

אילו רק יכולנו להציץ מתוך עיני הילדים על מאמצנו להכינם לעתיד היינו רואים ש"העולם האמיתי" אליו אנו מכוונים זר ורחוק מהם. השאלות הפוריות המניעות למידה פרויקטלית, בהן השקענו אנרגיה אדירה, לא היוו קטליזטור אותנטי לחקירה של ילדים. המטרות שהוצבו בשלב תכנון הפרויקט הומשגו בשפת המבוגרים ולרוב שייטו מעל ראשי הילדים. ניסיונות לכופף את פרצי האנרגיה האקראיים ל"מיומנות ניהול זמן" או את המלל האסוציאטיבי המתרגש ל"יכולת דיבור מול קהל" לא באמת מכינים את התלמידה לעתיד. המלאכותיות הנדרשת עבור בניית סימולציה קרובה למציאות של עולם אמיתי מעקרת את האותנטיות שבו וכך מוציאה את החיות הדרושה לתהליך הלמידה. אי אפשר לבנות "עולם אמיתי" כבמה ללמידה אלא רק ללמוד מלחיות בעולם הקיים.

למרות הצלחת השיטה לא כל התלמידים והתלמידות מתחברים ללמידה מסוג זה

 

עולמות מתנגשים

פדגוגית ה – PBL מבקשת לתרגם את תהליך הפקת התוצר - תכנון, טיוטות מרובות, נקודות משוב והערכה, תצוגה לקהל הרחב ורפלקציה אישית - לעולם הבית ספריות. כאילו שלבים אלה משולבים טבעית בתהליכי למידה של ילדים וזהו סדרם הנכון. בבואי להוציא אל הפועל פרויקטים שתכננתי, ראיתי כי חלק מהשלבים מיותרים לילדים. בפועל, רבים מתקשים ברפלקציה, נוטים לדלג על שלבי התכנון, ניגשים ישר לעשייה ומושג האסתטיקה נתפס בעיניהם אחרת. עם הזמן שמתי לב שתהליכי למידה אינטואיטיביים של ילדים פחות מובנים, יותר מגוונים וקשה מאד לארגנם לתהליך סדור אחד צפוי מראש.

ההתנגשות בין עולם המבוגרים לזה של הילדים נתגלתה לי גם מכיוון אחר לחלוטין. הבחנתי שילדים רבים בגיל היסודי לא נוטים לברך בברכת "בוקר טוב" מיוזמתם כשהם פוגשים לראשונה באותו בוקר אדם אותו מכירים. בעבר, חוסר תגובה ל"בוקר טוב" שלי מצד הילד היה מרגיז אותי. הרגשתי שהילדים לא רואים אותי ולא מכירים בקיומי, אני שקוף עבורם. שד ה"עולם האמיתי" התעורר בי וכבר דמיינתי עתיד בו קבוצות בוגרים שהכשרתי פושטים על העולם וזורעים אגוצנטריות, שנאה ואדישות.

לנו, המבוגרים, טקס ה"בוקר טוב" נראה טבעי ומושרש בחיינו כמעט כמו הנשימה. אך לא כך עבור הילדים. הם פשוט ממשיכים את התקשורת היכן שהם הפסיקו אתמול. אין להם צורך בטקסי נימוסין של "בוקר טוב" ו"מה נשמע?". בעולם ללא מבוגרים, ילדים הפוגשים ילדים בבוקר מתקשרים ביניהם בצורה פשוטה ואפקטיבית ביותר: "ראית את הפרק של ריק ומורטי אתמול?" או "כמה גביעים יש לך?" ללא הקדמות מיותרות. אין זה אומר שהם לא מסוגלים לכבד את קיומו של האחר, את רצונותיו או מחשבתו.

בארוחות משפחתיות בבית הורי אמי נוהגת לערוך שולחן כשלכל סועד קערת מרק, צלחת קטנה, צלחת גדולה וסכו"ם. גם אחרי הסברים ארוכים איני מבין את היגיון השימוש בכלים רבים כל כך. זהו טקס מיותר בעיני אך אני פועל לפי כללי ההתנהגות הנדרשים ומשתדל לאכול לפי החוקים. נראה לי שכך פועלים גם ילדים עם כללי הנימוס המיותרים הרבים שעולם המבוגרים מציב בפניהם.

עולם התלמידים שונה ומגוון מעולם המבוגרים והדבר בא לידי ביטוי בלמידה 

עולם הילדים

נמשכתי למתודולוגיית ה -PBL בגלל ההיגיון, הסדר והארגון שבה. מיקמתי את עצמי-המבוגר כלומד פרויקטלי וראיתי כי טוב. עם הזמן הבנתי כי תהליכי למידה בעולם הילדים הרבה יותר כאוטיים, משולבי-חיים ואקראיים. עולם זה ניחן בחוקים פיזיקליים שונים מעולמנו. שם לפעמים הגיוני יותר לעמוד על הראש או לטפס על עץ יחפים; לצאת להירטב בגשם; לאכול עם האף; הזמן לא נמדד בדקות או שעות; הרעש הרבה פחות רועש. בעולם זה הפחד והשנאה תופסים חלקה קטנה יותר והמשחק הוא אוויר לנשימה. עם מאמץ, אפשר להחליף את הביקורת במבטנו על עולם הילדים באהבה וקבלה. אז יתגלה בפנינו עושר של רגשות, דימויים, צבעים, מחשבות ורעיונות. מרחב מלא הרפתקאות, דרמות, מערכות יחסים, יצרים ותזוזות. מרחב בו למידה מתרחשת בכל מקום בו יש חיים.

לפעמים, הם צריכים אותנו שנלווה אותם בעולמם. מדי פעם הם צריכים את המנהיגות והיציבות שלנו כדי שיוכלו להסתכן לצמוח. הם צריכים את התמיכה שלנו כדי ליפול ולקום. הם צריכים שנשקה אותם באהבה וקבלה שיאפשרו להם להמשיך להתפתח. הם צריכים שנבקר בעולמם המיוחד ללא יומרות לעצב אותם, להכין אותם ולשנות אותם.

מאמצנו להכין את ילדנו לעתיד מסנוורים אותנו ומקשים עלינו לראות את האמת: הדרך הטובה ביותר להתכונן לעתיד היא על ידי חיים משמעותיים בהווה. חיים משמעותיים כפי שהם נתפסים מעיני הילד לעיתים ייראו סתמיים מעיני המבוגר, אך עלינו לזכור את זווית הראייה הקובעת מבין השתיים. כך, נאמץ מבט אוהב, לב פתוח ונבקש גישה לעולם הילדים כדי ללוות אותם במסעם הייחודי.

הדפסת סיפור זה
בוריס גורביץ'

איש חינוך, תלמיד ומורה בזרם החינוך הדיאלוגי.
מייסד ומנהל הבלוג מורה בפלוס.