סיפורו של טל

462
סיפורו של טל

הכותבת היא נוי פרי, אחות שכולה לטל יפרח ז״ל.

 

כאשר אני חוזרת למסדרונות בית הספר בו למדתי והתחנכתי, הכל מוכר. הצלצולים שונו, צוות המורים התחדש, אך המקום הטוב והמוכר מחייך אליי ואני אליו. אני נכנסת לבית הספר, נושמת באפי את זיכרונות ילדותי, מערבבת בין הזיכרונות לבין המחשבות, נזכרת מדוע אני כאן. מולי קיר הזיכרון של בית הספר, מעוצב בצורה יוצרת דופן; מכבדת ויפה. תמונות של חיילים, תלמידי בית ספר, מביטים בי מבעד לזכוכית. חמישה גברים יפהפיים ואחד במרכז אותו אני מכירה היטב. אני ניגשת לתמונה האמצעית, מלטפת את המילים על גבי הלוח וקוראת לו בשמו, כמו שנהגתי לקרוא לו בילדותו – טלק שלי. את רגע האיחוד קוטע צלצול בית הספר ואני מבינה שזה הרגע בו אני צריכה להתחיל לספר על אחי.

לפני ארבע וחצי שנים, במהלך מבצע "צוק איתן" איבדתי את אחי הצעיר והיחיד טל. לוחם סיירת "אגוז" והלוחם האישי שלי. שנינו למדנו יחד באותו בית ספר והפרידו בנינו קצת פחות משנתיים. ביום הולדתי הראשון שאלו אותי מה ארצה לקבל כמתנה - ביקשתי אח. שנה לאחר מכן קיבלתי את טל כמתנת יום הולדת. היינו הולכים יחד לגן, לבית הספר ולתנועת נוער, חולמים יחד על חלומות שונים.

במהלך השנים האחרונות אני מתמודדת עם השכול באמצעות הנצחה. את ההנצחה שלי אני מקיימת בכך שאני מדברת להמון לבבות של אנשים, בעיקר נוער, בעיקר בגיל חטיבת-הביניים. אני עושה זאת כדי לספר סיפור שימשיך איתם, שיגדלו לתוכו, שישאבו ממנו ערכים בגיל הנכון. ההנצחה שלי היא על ידי זיכרון. בכניסה להר הרצל כתוב המשפט "כִּי מִדֵּי דַבְּרִי בּוֹ זָכֹר אֶזְכְּרֶנּוּ", כלומר, ככל שאדבר יותר ואספר את הסיפור, כך הזיכרון לא יעלם. המשפט נכון לנו במסורת היהודית ולנו כעם שצריך לזכור את עברו ואת אנשיו.

אני תופסת את המיקרופון ומתחילה לספר, עומדת מול שכבת ז'. זאטוטים קטנים שזה עתה קפצו מחממת היסודי לתוך מפלצת החטיבה. אני מביטה בהם ומחשבת את השנים אחורה, הם היו בני שמונה. הם בטח זוכרים את האזעקות והריצה למקלטים. חלק מההורים שלהם כנראה פקדו את ביתנו במהלך השבעה, הסיפור מוכר להם בדרך כזו או אחרת, פגש אותם בשגרת חייהם כמה שנים קודם לכן. אני עומדת ומספרת על טל שלי בילדות, על טל שלי בבית הספר, על טל שלי בצבא ועל איך טל הפך להיות ברגע כבר לא שלי. והם יושבים שם, עם דמעות בעיניים, צמאים למילים שלי, למסר אחר. למסר אישי. לסיפור מנקודת מבט אינטימית ואנושית – סיפור של אחים; של אהבה וכיף, של רגעי שטות, של רגעי כעס וההתמודדות; על החיים לפני ועל החיים שאחרי ומה זה אומר בכלל להיות אחות שכולה.

אחרי שיחה של שעה, אני מכבה את המחשב ומודה לתלמידים על הבגרות, ההקשבה וההכלה. אני מודה להם על המסרים שהם לקחו איתם – מסרים של תקווה, פרופורציות ואהבה לזולת. האורות נדלקים ומסביבי עיניים דומעות, חזה נפוח ושקט מופתי. הם ניגשים אליי ומחבקים אותי. עד לפני שעה לא הכירו אותי ופתאום חיבוק מלא באהבה, כמה כוח ילד בן שלוש עשרה עשוי להעניק, כמה תקווה להמשכיות טובה יותר. אני שומעת הרבה תודה ו"את אמיצה" ו"אנחנו לא נשכח את טל בחיים".

כמה ימים לאחר מכן אני עומדת בטקס שנבנה ביחד איתי בו המילים נכתבו בעקבות הסיפור שהם שמעו. לא עוד טקסטים ישנים ומוכרים בעל פה, אלא סיפורים אישיים, טקסטים אינטימיים שכתבו הורים, אחים, חברות, אלמנות, יתומים וחברים. התלמידים והתלמידות עומדים על הבמה בעיניים בורקות, מדברים וצובטים את כולנו בנימי נפשנו. כשאני מדברת, נציגת המשפחות השכולות, העיניים של כיתות ז' מסתכלות עליי ומכירות אותו; מעניקות לי תחושה של בית והבנה, מעניקות לי את המחשבה שבצפירה הקרובה כשאני אהיה בבית העלמין, הם יחשבו על טל שלי בראשם. אני רגועה, הצלחתי לשנות. הצלחתי לגעת, הצלחתי להרגיש.

בעולם של היום, בו הכל מתקדם בקצב מהיר וטכנולוגי, הדור הזה מחפש את האישי, את האנושי. כולם מזלזלים בהם, אומרים שלא אכפת להם מכלום, אבל האמת היא הפוכה. ביום זיכרון הגיעו כ-500 בני נוער אלינו, לחבק ולהגיד "אנחנו פה, אנחנו זוכרים". כל אמות הסיפים רעדו. הם הדביקו את הסטיקר של טל לחולצתם צמוד למדבקת "דם המכבים", ובעיקר, הם הסתכלו לי בעיניים עמוק וידעתי שיש לנו נוער טוב, שיש לי על מי לסמוך.

לכם המורים והמורות, שעמלים יום יום, אני מציעה להפוך את הימים האלו למשמעותיים ואישיים. נסו למצוא משפחה שכולה שתגיע לבית הספר, וגם אם לא תמצאו, קחו סיפור אחד וספרו אותו כאילו היה זה הסיפור האישי שלכם. תהפכו את הטקסים בבית הספר לאירוע שמחכים לו ולא לאירוע שסובלים ממנו. בית הספר הוא המקום בו רוכשים ערכים וזהות, זה המקום להנחיל זאת למען הדורות הבאים.

 

שנדע ימים טובים יותר.

יום הולדת שמח מדינה שלי.

הדפסת סיפור זה
הגיע זמן חינוך

רוצים לקבל את הניוזלטר שלנו למייל שלכם?

בכל שבוע תוכלו לקבל את הניוזלטר החינוכי המוביל בישראל,
אליכם למייל ללא מאמץ.

פשוט מלאו את הטופס:
http://bit.ly/EduNowSignUp