מתמודדים עם המגיפה: איך מצמצמים את האלימות הבית ספרית בעזרת 3 עקרונות?

11235
מתמודדים עם המגיפה: איך מצמצמים את האלימות הבית ספרית בעזרת 3 עקרונות?

בפעם הראשונה שזוהר, בתי הבכורה, הייתה עדה למקרה אלימות בבית ספר, באחד השבועות הראשונים של כיתה א׳, היא חזרה הביתה נסערת. במקרים הבאים, התחושות הקשות עוד היו חלק מהחוויה. היום, חצי דרך לתוך כיתה ב׳, רוב מקרי האלימות הם אפילו לא נושא לשיחה. התברכתי בילדה מדהימה ורגישה, אבל אפילו היא פיתחה מהר מדי אדישות קלה למקרי האלימות הרבים שהיא פוגשת כחלק מהיום יום הבית ספרי שלה.

החוויה של זוהר לא יוצאת דופן לצערי. אלימות בבתי הספר בישראל היא תופעה שהולכת ומתגברת, ולכולנו - הורים, תלמידים וצוות חינוכי כאחד, אינטרס משותף לעבוד ביחד כדי למגר אותה.

בית ספר צריך להיות מקום בו ילדים מוגנים ובטוחים. הביטחון האישי של הילד הוא תוצר של תחושת שייכות ואקלים מיטבי, שהם צורך בסיסי של כל ילדה וילד. ילדים שמרגישים שייכות עמוקה וטוב להם בתוך המערכת, הם ילדים שלא ינקטו באלימות סביבתית, פיזית או מילולית וימצו את הפוטנציאל הגלום בהם. האינטרס לייצר סביבה כזו בכל אחד מבתי הספר הוא של כולנו, אך בפועל הפתרונות הקיימים להתמודדות עם אלימות כיום רחוקים מכך.

 

אז מה קורה בדרך כלל, עד היום?
במובנים רבים, האופן שבו מערכת החינוך מתמודדת עם אלימות לא השתנה עשרות שנים, שלא לומר מאז היווסדה. המוסכמות נקבעות בתקנונים המפרטים שורה של דברים שאסור לעשות, ילדים אלימים נענשים ומושעים בלי ירידה לעומק לסיבות מהן נובעת ההתנהגות ובלי שהם יעברו תהליך של הבנת ההשלכות של מעשיהם. מעבר לכך, בתהליך זה נוצר מעגל של בידוד ילדים ומשפחותיהם - הם מסומנים כאלימים ולאט לאט מורחקים מהקהילה. הילדים בתורם למדים שזו ההתנהגות המצופה מהם והדרך לקבל תשומת לב ונכנסים למעגל הרסני.  זה ברור שאף אחד לא נכנס למערכת החינוך במטרה למשמע ככה, אך זו דרך פעולה כה מושרשת (ואף מצופה) מהמערכת על כל החלקים הפועלים בה, שיציאה ממנה דורשת חשיבה יצירתית, שינוי מכוון והתאמה של כלל האנשים במערכת.

 

דרך ההתמודדות עם אלימות של מערכת החינוך לא השתנתה מזה עשרות שנים והיא יוצרת ציפייה מאנשי החינוך לנהוג באופן שאינו מקדם באמת הפחתת אלימות כיום

מונעים אלימות בית ספרית בדרך אחרת
הצוות החינוכי בבית ספר "אלונים" מראשון לציון הנהיג גישה שונה להתמודדות עם אלימות. גישה שמטרתה טיפול עומק בבעיות אלימות ויצירת תחושת מוגנות.

3 עקרונות לשינוי ההתייחסות לאלימות בבית הספר

1. משנים את השפה
הנדבך הראשון והבסיסי ביותר שיש לשנות הוא השפה בה מדברים. הפוקוס שיש לשים הוא על שפה חיובית ובונה, המלווה כל אלמנט מחיי בית הספר. במקום התקנון הארוך הנהוג במרבית בתי הספר, ב"אלונים" גיבשו רשימת מוסכמות קצרה המבוססת על ערכי שמירה על ביטחון אישי ואקלים בית ספרי נעים.

את המוסכמות יש לנסח בשפה חיובית כמו "שומרים על הכבוד", "שומרים על המרחב האישי של האחר", "נמצאים בכל הפעילויות הבית ספריות, ובזמן". כך השפה החיובית מעודדות את ההתנהגות המקובלת, ממנה נגזרת גם ההתנהגות הלא רצויה. המוסכמות הן מסמך חי המלווה את התלמידים לאורך כל היום, בשיעורים, בהפסקות ובתעודת ההערכה שבאלונים קוראים לה "משוב".

 "המוסכמות שלנו" בבית הספר אלונים - ערכים לשמירת הביטחון האישי המנוסחים בצורה חיובית

2. עוברים מענישה לבירור
במקום אכיפה וענישה, בכל כיתה מוצב "רמזור מוסכמות", לפיו נקבעת הפעולה שתנקט בעקבות הפרת מוסכמה. רמזור כתום הוא שלב ביניים שמאפשר לילד לקחת נשימה עמוקה ולעצור. רמזור אדום ישלח את הילד לחדר שיח מוסכמות, שם בכל הפסקה יש מורה שמדברת עם הילדים שהגיעו לשם. בשיחה מבקשים מהילדים לחשוב מה יעזור להם לנהוג אחרת בעתיד. אך גם בשימוש בהפניה לשיחה כזאת אין "אוטומט". אין דין ילד עם בעיות רגשיות כדין ילד שבודק גבולות. כל אקט של אלימות מייצר בירור מצד הצוות החינוכי וניסיון להגיע להבנה של הילד מה ההשלכות של מעשיו.

3. במקום לכבות שריפות - לוקחים אחריות
רעיון זה מתבסס על גישת הצדק המאחה, לפיה כאשר מתמודדים עם אלימות, מקיימים שיחה עם הילד שפגע, וגם עם מי שנפגע, כשהדגש הוא לא על תחושת אשמה והענשה, אלא על הכרה בכך שבית הספר הוא קהילה, שגם הפוגע וגם הנפגע חברים בה. תחילה נבחן במי המעשה פוגע, במובן הישיר (קורבן האלימות) ובמובן הרחב יותר (המשפחה, הכיתה, הצוות החינוכי, הקהילה כולה) ונסביר כיצד אלימות כלפי מישהו פוגעת בתחושת הביטחון שלו, וגם של אחרים. מטרת השיחה המשותפת היא לחשוב על דרכים בהן אפשר לתקן את הפגיעה. תיקון יכול להיות מכתב סליחה, ציור שישמח את זה שנפגע, הוא יכול להיות גם תורנות בהפסקה, ביחד עם המורה התורנית, עזרה בפתרון קונפליקטים בין ילדים, כך שירגישו יותר מוגנים. עצם זה שהפוגע הוא האחראי על התיקון מול הפגוע, מחדש את תחושת השייכות לקהילה ומבטל את תרבות הכוח המובנית בדינמיקה הבית ספרית והחברתית - בנים מול בנות, גדולים מול קטנים וכדומה.

התהליך הזה מדהים, מספרת יעל ביבר אביעד, מנהלת בית הספר אלונים; "כשאנחנו מצליחים לגייס את הילדים, והעשיה המתקנת מגיעה מהם, ולא נתפסת כעונש משפיל, הם עושים את זה מכל הלב, ואת מקומה של האשמה תופסת תחושת גאווה".

 

משנים את מקום הקהילה בהתמודדות
את הגישה של בית ספר אלונים ליצירת תחושת מוגנות ניתן להחיל גם כמודל רחב יותר לניהול חיי קהילה בריאים ותקינים וכך ליצור חברה שהיא חיובית ופתוחה יותר והרבה פחות אלימה. תחושת השייכות בין הקהילה, הצוות החינוכי והתלמידים, תגדיל את האמון ותשרת את כולם. חיבור אמיתי של ההורים לבית הספר, ולא רק דרך נציגות הנהגת הורים, יקדם שפה משותפת בין מסגרת בית הספר למשפחה, לשכונה ולעיר ויצור תחושת מוגנות גבוהה יותר בקרב התלמידים. ילד שרואה את ההורים שלו מעורבים בשגרה בתוך קהילת בית הספר, מעמיק את תחושת השייכות שלו בבית הספר עצמו.

סוגיית האמון בין צוותי החינוך להורים לא פעם עולה על שולחן הדיונים, בשיח צר וחד מימדי, אשר נע בין מעורבות להתערבות ההורים, מבלי לדון ברבדים העמוקים יותר של הקשר. זהו שיח שלא פעם מגדיל ומעמיק את משבר אמון. לעיתים רואים בנו ההורים כלקוחות. כלקוח תמיד תהיה להורה את הפריבילגיה לעמוד מהצד ולהחליט האם הוא לקוח מרוצה או לא. לעומת זאת בשיח של שותפות, בו כל צד יודע את תפקידו, המטרה היא משותפת, ופועלים ביחד כדי להשיגה. ההורים הם משאב רב עוצמה ובעל אינטרס ברור בהצלחה ולכן לשני הצדדים אחריות לחתור להשגת השותפות, המחויבות הדדית והרחבת הדיאלוג. בית הספר והקהילה צריכים לדבר באותה השפה, לפעול ביחד ולהעצים אחד את השני. בית הספר משמש לא פעם כמראה של הקהילה ומהווה כלי מרכזי לביסוס של ערכי הקהילה.

יש דרכים רבות ליצור חיבור זה, כגון פורומים תקופתיים של שולחנות עגולים; קבוצות שיח ועניין לפי נושאים;  בנייה של פרלמנט משותף ברמה הכיתתית והבית ספרית; הפיכה של בית הספר למרכז קהילתי של ממש - עם פורומים של "הורה מעשיר", הרצאות והכשרות לצוות ולהורים; ולבסוף - מתן קול לצרכים ולאינטרסים השונים דרך ההורים ועירובם בגיבוש מדיניות בית ספרית. כל אלו הן דרכים המייצרות היכרות בין אישית ומחויבות גבוהה יותר של כל המעורבים בדבר.

זהו הזמן לבחון דרכים נוספות לשפר את חיי היום יום של הילדים, של צוות החינוך המסור ושל ההורים וחברי קהילה סביב בית הספר. הגברת תחושת הביטחון האישית והמחויבות האישית של כל אחד מחברי הקהילה תסייע להתנהלותה התקינה של מערכת החינוך, לפריחת השותפויות ולהתמודדות אמיתית ומשקמת עם מקרי אלימות. ויפה שעה אחת קודם.

הדפסת סיפור זה
נופר פלד לוי

אמא לזוהר, שקד ודניאל, פעילה חברתית בתחום חינוך וקהילה. ממקימות תנועת "בוחרים בחינוך" בהוד השרון, תנועה שמטרתה לקדם חינוך פרוגרסיבי בארץ בכלל ובהוד השרון בפרט.

מנהלת חטיבת מוצר וחדשנות בהייטק ופועלת ליצירת שוויון הזדמנויות מגדרי בהייטק ובאקדמיה בתחומי הטכנולוגיה.