משנים את מערכת החינוך

670

מאת:  ברק ברבי, עידן קלוש, ד"ר תמי לוי נחום, ד"ר גידי קפלן  

מי לא רוצה לשנות את החינוך?... בכל העולם מתלבטים בשאלה הזו. נדמה שיש הבנה שחייב להתרחש שינוי דרסטי בחינוך(ראו למשל כאן), ושעל מנת שזה יקרה, כל חלקי המערכת חייבים לקחת חלק בתהליך בכדי ליצור מערכת אקולוגית חדשה בעולם הלמידה (ראו במקור זה וכן במחקר זה).
אך כיצד עושים זאת?
נפגשנו, 4 חינוכאים וחברים, הנמצאים כיום כל אחד במקום חינוכי אחר (רוצים לשמוע אודותינו? לחצו כאן), כדי לדון בשאלות אלו מתוך ניסיוננו. בכתבה קודמת חשבנו יחד מדוע צריך שינוי ולמה כל כך קשה לעשותו. בכתבה זו ננסה להבין מהו אופי השינוי הנדרש – האם מדובר בשינוי אבולוציוני או רבולוציוני.

שינוי אבולוציוני – קווים לדמותו

תמי: האם ניתן להסתכל על תהליך האבולוציה בטבע, ולהבין יותר טוב האם ניתן לחולל שינוי משמעותי בחינוך בדרך כזו?  

עידן: לדוגמא, העין שלנו התפתחה בתהליך אבולוציוני ארוך שנים... בכל פעם שאצל איזשהו יצור העין ראתה יותר טוב, אז ליצור זה היה יתרון על יצורים ללא השיפור הזה. כלומר השיפור היה בתפקוד הרצוי סביב המטרה של האיבר... 

ברק: כלומר, בתהליך אבולוציוני חייבים שכל שלב (כל שינוי קטן) ישפר את המערכת, אחרת הוא לא ישרוד. אבל במערכת החינוך זה בעצם לא אפשרי. ניקח שינוי קטן בבית ספר: נניח שמנהל מזהה ששיטת מתן הציונים לילדים עושה בעצם נזק, ומחליט שעוברים לשיטה אחרת שלא מדרגת ואינה שיפוטית – איזושהי שיטה מעצימה. אך המנהל אומר, בואו נעשה זאת לאט, כל פעם בשינוי קטן, בצורה אבולוציונית, כדי להקל על האנשים. בהתחלה ניקח את המורה לספרות, שכבר דיברה על הרעיון הזה, ורק היא תאמץ השיטה החדשה... מה שיקרה במצב כזה הוא שבגלל שהמורה לספרות חיה בתוך מערכת המתנהלת בפרדיגמה הקיימת, התלמידים שלה יפסיקו ללמוד בשיעורי ספרות ולא יכינו שיעורים, ההורים יכעסו עליה, ובמבחן השכבתי בסוף השנה התלמידים שלה יכשלו... כל התהליך הזה יגרום לכך שהשינוי הזה ייתפס ככישלון בתוך המערכת שיוכיח שהרעיון לאמץ את הגישה בכל בית הספר הינו בעייתי. הוא בהחלט לא ייתפס כחלק מתהליך שינוי גדול שיום אחד כולם יאמצו אותו. לכן הדרך היחידה לקיים שינוי היא שכל בית הספר, או לפחות מסה קריטית בתוך בית הספר, למשל המקצועות הנתפסים כחשובים ביותר, ישנו את הפרדיגמה. ואז, מה שקורה - אתה מזהה בתחילה ירידה במספר פרמטרים שנחשבו כחשובים בפרדיגמה הישנה, ואתה צריך לחיות עם זה, ורק אז יתחיל תהליך הדרגתי של שיפור.

גידי: ברק, הסברת שאי אפשר לשנות את הפרדיגמה החינוכית באופן אבולוציוני, כלומר באמצעות שינויים הדרגתיים קטנים. למה לדעתכם הגענו למצב זה?

עידן: משום שאנחנו צריכים עכשיו לפתח יכולות אחרות לגמרי מאשר אלו שהמערכת נבנתה לשרת. בניגוד לדוגמת העין המתפתחת בצורה אבולוציונית כי היא משפרת בכל פעם את אותה התכונה הנדרשת (ראייה טובה יותר), כאן אנו רוצים לפתח משהו אחר לגמרי ולכן אבולוציה היא לא הדרך.

 

תחי המהפכה – מדוע רבולוציה היא הדרך לקיים שינוי במערכת החינוך?

ברק: יש מטאפורה יפה של ריצ'ארד דוקינס (מחבר "טיפוס על ההר הבלתי סביר") על אבולוציה מול רבולוציה: נניח שהתחלת לטפס על הר, אזי באבולוציה אתה ממשיך באותו כיוון – כל הזמן מטפס על ההר, ממשיך כלפי מעלה ולא יורד. בתי הספר הציבוריים נוסדו לפני כמאתיים שנה – מזה שתי מאות אנו מטפסים על אותו ההר, באותו כיוון. אך השינוי שאנחנו רוצים לעשות הוא אחר – המטרה שלנו שונה הפעם. כלומר - אנו רוצים לטפס על הר אחר, להגיע לפסגה אחרת! כדי לעשות זאת צריך קודם לרדת מההר ולעבור להר אחר, אבל אין אבולוציה בירידה... אין דבר כזה... ולכן נוצר כאן צורך בשינוי רדיקלי: חייב להתרחש שינוי פרדיגמה – שינוי השובר סדירויות קיימות באופן רדיקלי. אם נמשיך את המטאפורה, כדי לעבור להר אחר נדרשת קפיצה - רבולוציה. רק אחריה יהיה ניתן להמשיך באבולוציה.

תמי: במדע נחוו כמה וכמה שינויי פרדיגמות (שתמיד היו לא קלים ואפילו טראומטיים)... זהו תהליך מתמשך. ואילו בחינוך – רפורמות הולכות ובאות, אך ככלל, המערכת לא משתנה באופן רדיקלי – לא בצורה של שינוי הפרדיגמה כולה. כלומר המערכת לא מבצעת את הקפיצה, את מעבר הפרדיגמה שאתה מדבר עליו.  

ברק: אני מסכים לגמרי תמי. נראה שכל השינויים שנעשו עד היום הם באותה פרדיגמה שבה המדינה והידע במרכז ופחות האדם. יש שאומרים שעד שלא יתרחש משבר בלתי נסבל לא ייתכן שינוי רדיקלי שיציב בעיקר את האדם כנמען של מערכת החינוך. אני לא מרגיש שיש כרגע משבר כזה, אבל למרות זאת הרבה אנשים מנסים לפעול בזירות שונות בכדי לייצר תנאים לשינוי הפרדיגמה במערכת.

 

לבחור מחדש מהי מטרת החינוך

גידי: האם אפשר להתוות מה הם הפרמטרים העיקריים של בתי ספר חדשים, מה הן המטרות העיקריות להן שואפים? משמע, אילו תלמידים אנו בעצם רוצים לגדל?

ברק: לאנשי חינוך שונים יש דעות שונות בנושא, כמו תלמידים בעלי יכולות אוריינות, חשיבה עצמאית, יכולת להבנה מעמיקה, סקרנות, יצירתיות ויזמות, יכולת לממש את תכניותיו וכישרונותיו, יכולת לראות את האחר ולא להיות אגואיסט, יכולת לחלום ולדמיין עתיד, יכולת להתמודד עם מציאות משתנה, עם הלא נודע ועם קשיים... בואו נקים עוד ועוד בתי ספר שיפתחו דברים אלו. 

גידי: אצטט את קן רובינסון (מכאן), "בעולם כולו ממשלות מזרימות משאבים אדירים לרפורמות בחינוך... [אך] הרפורמות האלה מחניקות בדרך כלל את עצם הכישורים והאיכויות החיוניים כדי לעמוד באתגרים שלפנינו: יצירתיות, הבנה תרבותית, תקשורת, שיתוף פעולה, ופתרון בעיות"...  אם כן, יש לחשוב איך מפתחים את בית הספר ותכניותיו, באופן שיתאים למטרות אלו.

ברק: האתגר הוא שלא כולם חושבים כך; יש הרבה אנשי חינוך שאומרים שבתי הספר המסורתיים הם מאוד מאוד יעילים. אולם לדעתנו, הם יעילים למטרות העבר...

 

משלבים כוחות מתוך המערכת למען שינוי

תמי: אז איך בעצם מתחילים לבצע שינוי אדיר שכזה?
ברק: ראשית, צריך ליצור סדירויות שיאפשרו לאנשי החינוך לעבוד – כיום הסדירויות של בתי הספר מפריעות לבתי הספר לפעול באופן שמאפשר למערכת להגיע למימוש המטרות החדשות, כי הן נבנו כדי לשרת את המטרות הישנות. אחרי שהסדירויות יהיו מתאימות, לדעתי השינוי צריך להגיע מתוך תהליך פנימי שאנשי חינוך יעשו – זה לא משהו שאנחנו יכולים להנחית מלמעלה באמצעות חוזר מנכ"ל או פרסום מחקרי יעילות. יש צורך לאפשר לאנשי החינוך הקיימים לבצע תהליך אמיתי שיגיע ממקום של חיבור ורצון לעשייה שונה ממקום אישי של כל אדם. יש שאומרים שצריך להעיף את כל המורים ולהחליף אותם באחרים – כאלה שמחוברים למקומות האלה מלכתחילה. אני מאמין שרוב אנשי החינוך מגיעים ממקומות כאלה בהתחלה ומה שעלינו לעשות הוא להתחבר למקומות האלו.. לדעתי לא יכול לבוא מישהו חיצוני ולגרום לשינוי. כי המפתח לשינוי (הכה קשה לביצוע) הוא הישענות על כוחות פנימיים, כשאנשי החינוך ירגישו שזה שייך להם אז דברים יכולים להשתנות באמת. עוד דבר נוסף שהינו חשוב לשינוי - נדרשת "מטריה" מגינה; אין פריצות דרך ללא לקיחת סיכונים, ולכן נדרשת מעטפת שרוצה לקחת סיכונים. המעטפת הזו יכולה להיות מינהל חינוך עירוני או אפילו משרד חינוך... המעטפת הינה קריטית כי חווים גם כישלונות וחשוב שיהיה מי שיכיל ויראה את הכישלונות האלה כחלק מלמידה והתפתחות ולא כבעיה.בהינתן שני המרכיבים הללו, ניתן להתמודד עם המשימה ה"בלתי אפשרית" הזו.

תמי: תרשו לי לחדד, מי הם הלומדים לשיטתנו? אמנם הילד הוא מרכז המערכת - אבל מערכת החינוך היא גוף הבנוי מהרבה לבבות פועמים, איך מגיעים ללבבות הללו ויוצרים פתח ללמידה ולהתחדשות? כאנשי חינוך אנו מאמינים ב"מודלינג", ומשמעותו היא שבמערכת החינוך כולם לומדים (ילדים, מורים, רכזים, מנהלים, מורי מורים ומאמנים, מפקחים..) ושלכל הלומדים ניתנים האוטונומיה, האמון והמרחב לצמיחה ולהתפתחות... שהעבודה היא שיתופית, והשותפים רגישים ואכפתיים, ועוזרים לעמיתיהם ועוד ועוד... עידן, איך אתה בונה את זה במקום הייחודי שהקמת?
עידן: אני מחפש (להוראה כאן) אנשים שיש להם קודם כל רצון וכוונה; אנשים בעלי ערך פנימי, הרוצים להעניק מעצמם לתלמידים – זה התנאי הבסיסי. יש לא מעט הבאים לכאן ואין להם עדיין פרדיגמות מגובשות על איך מעבירים שיעור, ואני לא מלמד אותם דרך אחת ש"כך צריך לעשות", אלא מדריך אותם ומסייע להם לפתח את הדרך שלהם, בהתאמה למספר עקרונות שכבר הוזכרו כאן. אנשים כאלו מעוניינים לשאוב ממני ידע, ואני מנסה להעניק להם ידע תשתיתי מעצמי, לא פרטים או מתכונים. כל מורה שנכנס לכאן, הדרכתי אותו בצורה אחרת; עם אחד אני רואה שחשוב לדבר על אקולוגיה בשיעור, עם אחר – דווקא על טכניקות הוראה. הרי גם בבתי ספר אומרים שכל מורה חדש שנכנס צריך ליווי אישי - וחבל שזה לרוב רק תיאורטי.  אני גם חושב שבית ספר חדש חייב ממש להתנתק מהפרדיגמה הקיימת, אחרת מרבית הסיכויים שהיא "תשתלט" עליו.

 גידי: לסיום, רבים טוענים ש"יש לנו כבר במערכת איים של מצוינות - אך הם מתקשים להפוך ליבשה"... האם אנחנו יכולים לדמיין את ה-Up Scaling של איים כאלו?

ברק: ראשית, אנחנו יכולים לדמיין בתי ספר הפועלים לפי העקרונות הרצויים, כי כבר יש לנו דוגמאות כאלו. להערכתי בערך 1% מבתי הספר בישראל, הם שונים ומכוונים לעתיד. כלומר יש לנו כבר היום בתי ספר שעושים משהו אחר מהזרם הראשי... העניין הוא שאנחנו אוהבים אותם ככאלו – כמסמנים את הקצה, את האחר. ומעבר לזה – גם אם אנו רוצים להידמות להם – החוויה הזו עלולה להיות בעיקר מתסכלת למי שנמצא בבית ספר ציבורי רגיל. בתי הספר האלו בדרך כלל נולדו כאחרים, כיוצאי דופן וככאלו הם לא עשו שינוי. לכן לראות אותם לא עוזר לבתי הספר הציבוריים הקיימים להבין כיצד עושים את המעבר מהמצב הנוכחי ל"הר האחר" עליו דיברתי. הפער גדול מדי כדי שנוכל באמת ללמוד מהם. אז אם אתה שואל איך יתרחש תהליך הגמלון, האם אנו מבינים איך זה עובד – אני חושב שעדיין לא. אני מאמין שמה שאנו עושים היום בתל אביב – הוא משהו ראשוני בכיוון זה, שאנו עדיין בעיצומו, ונקווה שיניב פירות.  

נשארנו עם כמה רעיונות וכיווני פעולה, אך גם עם שאלה גדולה – במערכת כה גדולה, איך לבצע את הרבולוציה, הלכה למעשה?  נושא זה יהיה במרכזו של החלק השלישי והאחרון של הכתבה.

הדפסת סיפור זה
דר. גידי קפלן

איש חינוך בתחומי STEM, בעבר יזם ומהנדס בהייטק.

נמניתי על מייסדי חברת גילת לוויינים; בוגר מכון מנדל למנהיגות חינוכית ובעל דוקטורט בתורת האינפורמציה; הייתי מנהל המרכז הטכנ' החינוכי בבאר שבע, כיום מורה לרובופיסיקה ואחראי על התכנית באיזור המרכז.