האמנם מחנך ראוי שיהיה מנהל?

2250
האמנם מחנך ראוי שיהיה מנהל?

בעידן שבו במגוון תחומי החיים מבקשים לאמץ מודלים מוצלחים לניהול מערכות וחברות, טוב נעשה אם נבחן בקפידה את מידת התאמתם של אותם מודלים למערכת החינוך, בבחינת ״לא כל הנוצץ זהב״.

אל מול הגישה ולפיה מורה-מחנך הוא סוג של ״מנהל כיתה״, באופן המצריך ממנו לסגל אג׳נדה וקוד התנהלות ניהולי, המוצעת במאמרו של שרון מיו כיצד הופכים ממחנכים למנהלי כיתות? הח״מ מציע גישה אחרת, במסגרתה על המורה-מחנך להבין את תפקידו המשמעותי בעיצוב אישיות תלמידיו, באופן המצריך ממנו יצירתיות, גמישות, פריצת מסגרות ולעיתים גם קצת ״תלמידיות״ (לראות עצמו כאילו הוא התלמיד) בניסיון לבנות ולטפח את תלמידיו. במילים אחרות, לא המנהל הקלאסי, הפועל בעיקר משיקולי ״עלות תועלת״. 

פתח דבר בצורך להבחין בין ״כובע ההוראה״ ל״כובע החינוך״, אותם חובש המורה-המחנך בחצותו את סף דלת הכיתה.

בעוד ההוראה מכוונת לתפוקה מוגדרת של העברת נושא, תחום או מקצוע, ומבחנה המרכזי הינו ״מבחן התוצאה״, הרי שהחינוך מכוון לתהליך, ומבחנו האמיתי הינו ב״דמות הבוגר״, החל משלב סיום לימודיו, דרך התחנות בחייו ועד היותו מבוגר – בבחינת ״מורה טוב הוא מורה לחיים״.

מכאן, שלא ניתן להתייחס למורה-מחנך כמיקשה אחת ולהשוות אותו למנהל. נדרשת הבחנה בין שני ה״כובעים״ ובהתאם לכך הבנה באשר ליעדונו כמורים-מחנכים. כלומר, בבואנו לנתח את תפקידו של המורה-מחנך, עלינו לקחת בחשבון את שני הכובעים הללו ולהתאים לכל אחד מהם המשגות רלוונטיות שיסייעו לנו לחשוב ולפתח כלים פרקטיים למימוש תפקידנו כמורים-מחנכים.

 

יש להבחין בין 2 כובעים שחובש המחנך-מורה בחצותו את סף דלת הכיתה: ״כובע ההוראה״ ו״כובע החינוך״

כל מורה חובש שני כובעים
"כובע ההוראה"
מתמקד בהקניית ידע עם נקודת התחלה וסוף, ובפיתוח מיומנויות אישיות ולפיכך הוא מצריך תכנון, תיחום והבנייה. לתכלית זו ניתן לעשות שימוש בהמשגות הלקוחות מעולם הניהול באשר הוא, כהמשגות שנועדו לסייע למורה להשיג תוצאות מיטביות בפרק הזמן העומד לרשותו. ניתן לראות את המורה בהקשר זה כ״מנהל צוות״ וככזה עליו להפעיל את מיטב שיטות הניהול במטרה להניע את צוותו אל עבר ה״יעד הנכסף״ – הקניית הידע והמיומנויות, בדומה לכתוב במאמרו של שרון מאיו.

״כובע החינוך״, לעומת זאת, מכוון לעיצוב דמותו של התלמיד בדרכו (״חנוך לנער...״) על ידי הבאתו למיצוי כישוריו ויכולותיו האישיות. ההשראה לכך עשויה להיות מגולמת בצלמו ובדמותו של המורה, או בצלם הערכים החברתיים שהמורה מאמין בהם, גם אם לא תמיד נוהג לפיהם. על מנת שזה יצליח, על המורה לדעת ״לפצח״ את נפשו של התלמיד ולבנות אמון בינו לבין התלמיד. ״אמון הדדי״ הוא המפתח להתקדמות בתחום זה, ובמיוחד במצבים בהם המשענת המשפחתית אינה מספקת או לא קיימת כלל. לצורך כך, על המורה-מחנך לעשות שימוש בכלים ותיאוריות הלקוחים מעולמות הפסיכולוגיה והסוציולוגיה, להשתמש באינטליגנציה הרגשית שלו ולהתייחס לכל אחת ואחד מתלמידיו כאילו היו ילדיו. 

לתפיסתי, דווקא השימוש בכלים ניהוליים עלול להפריע לתהליך זה, שכן השימוש בכלים ניהוליים מטיל הגבלות על ההתנהלות בכך שהוא מכניס אותה למסגרות סדורות המכוונות לסדר והתייעלות. במצבי חינוך לעומת זאת, נדרשת יצירתיות, חשיבה והתנהלות ״מחוץ לקופסא״, על מנת לרכוש את אמונם של התלמידים, לעצב אותם ולכוון אותם ברוחו ובצלמו של המורה.

אין אני חולק על כך, כי על כל מחנך-מורה ללמוד ולדעת גם כיצד לנהל את כיתתו בצורה יעילה ואפקטיבית, שכן אחרת הוא יתקשה לממש את יעדיו ולהביא את תלמידיו להישגים. אולם, יש לראות בכך אמצעי שמכוון לתהליכי למידה כיתתית ולא לחינוך כיתתי או אישי.

בשונה מחברה עסקית, פרטית או ציבורית, חינוך כיתה המורכבת מלפחות 30 תלמידות ותלמידים, מצריך יכולת תמרון, מנהיגות וכלים שאינם בהכרח ניתנים לחיזוי מקדים ו/או תכנון קפדני. מכאן, שבניגוד ל״טרנד״ העולמי הרווח, לפיו יש לחקות את המודלים המוצלחים של המגזר העסקי, אני סבור שאין כך פני הדברים בכל מה שקשור לחינוך תלמידים במאה ה-21.

על המורה-מחנך לעשות שימוש בכלים ותיאוריות הלקוחים מעולמות הפסיכולוגיה והסוציולוגיה, להשתמש באינטליגנציה הרגשית שלו ולהתייחס לכל אחת ואחד מתלמידיו כאילו היו ילדיו

בדומה לאימרתו של זיגמנוד פרויד ״האדם הראשון שהטיח עלבון במקום אבן היה מייסדה של הציוויליזציה״, כך גם על המורה-מחנך מוטל הצורך שלא להיצמד בהכרח לכללי הניהול המקובלים. עליו לפרוץ גבולות, להיות חדשני ועדכני והחשוב מכל מותאם לתלמידיו, וגם אז ברי, כי לא ניתן להצביע על ״נוסחת פלא״ לפעולה, אשר באם המחנך יפעל לפיה הרי שמובטחת לו הצלחה.

אז מה עושים?

פטור בלא כלום אי אפשר, ולפיכך להן מספר המלצות שיש בהן בכדי להציף רעיונות ולסמן כיווני פעולה להתקדמות:

  1. ״ידע הוא כוח״ – איסוף מידע אודות התלמיד 
    על כל מורה-מחנך להכיר היטב את תלמידיו ולהבין את הרקע שלהם – אישי, משפחתי וכדומה. לצורך כך על המורה לעבור על התיק האישי של הילד ולהכיר אותו, לשוחח עם מורים מהעבר, הורים, חברים וכדומה. כמו כן, כמובן המורה חייב לשוחח באופן אישי עם הילד עצמו, עוד לפני הכניסה הראשונה לכיתה.

  2. עיבוד המידע שנאסף לכלל תוכנית פעולה
    לאחר איסוף הידע לגבי התלמיד, על המורה-מחנך ליצור תוכנית פעולה לכל תלמיד. ראשית הצירים לבניית התוכנית הוא במיפוי נקודות החוזק ונקודות התורפה של כל תלמיד. לאחר מכן, על המורה לסמן מספר דרכי פעולה שנועדו לתת מענה לאותם פערים קיימים (מי להעצמה ולחיזוק ומי לבנייה מחדש) ובהתאם לכך לנסות ולתפור פתרונות אישיים מותאמים לכל תלמיד.
     
  3. יצירת ״חוזה אישי״ בין המורה-המחנך לתלמיד
    על המחנך להכין סוג של ״חוזה״ (כולל חתימה הדדית) במסגרתו המורה-מחנך ישקף לתלמיד את הבנתו בדבר מצב התלמיד, יציג בפניו את תוכנית הפעולה המומלצת ואת הדרישות ממנו, ישמע מהתלמיד מה דעתו על תוכנית זו, יבצע שינויים בהתאם לצרכים ולמחשבות שהביע התלמיד, ויסכם עימו את תוכנית הפעולה הרלוונטית. זאת, תוך התחייבות הדדית לפעול ככל הניתן על מנת לעמוד בכך. שיאו של הטקס בחתימת הצדדים על החוזה.

  4. רציפות ושיקוף - בחינה שיטתית ושיקוף של מצב התלמיד 
    על המורה-מחנך לבחון באופן שיטתי את מצבו של התלמיד, ובמקביל לבצע שיקוף מתמיד של המצב לתלמיד, למשל באמצעות ראיון אישי אחת לתקופה. במקרים בהם המורה יבין כי התלמיד חורג מה״חוזה האישי״ שנקבע עמו, עליו ״להרים דגל״, ובמקרים רלוונטיים אף לשלב גורמים חיצוניים לכיתה – צוות ניהול, הורים ואחרים. על המחנך לקחת בחשבון, כי יתכן שכנגזרת מכך עלול להיפגע האמון בין המחנך לתלמיד באופן שיצריך בניית אמון מחודשת. 

  5. דוגמא אישית וערכים 
    כמי שעומד בראש המערכת הכיתתית, על המורה-מחנך לשמש דוגמא אישית ומודל לחיקוי לתלמידיו. ככזה, עליו לשאוף לקדם ככל הניתן את ערכי היסוד בהם הוא מאמין, את האג׳נדה הבית ספרית ואת דרישות מערכת החינוך.

על המורה-מחנך לבחון באופן שיטתי את מצבו של התלמיד, ובמקביל לבצע שיקוף מתמיד של המצב לתלמיד

לסיכום, החינוך אינו מדע מדויק, ולפיכך שומה עלינו שלא למסגר אותו לתבניות מוגדרות מבלי להתייחס לייחודיותו של התלמיד. במקום בו נדרשת אינטראקציה בין אנשים, קל וחומר אל מול פערי דורות, מחובתנו כמחנכים בוגרים בראש ובראשונה לנסות ולהכיר את התלמידים שלנו, להבין מה מטריד אותם, איזה דברים הם נושאים באמתחתם ולהתחשב בכך ככל הניתן. תחום העברת התוכן בהקשר זה (״כובע ההוראה״) פחות מורכב ובהחלט ניתן לאמץ בעבורו שיטות ניהוליות שייסעו לייעל את התהליך.

ולסיום – מחובתנו לזכור כי חינוך טוב מתחיל ונגמר במורים ומחנכים טובים ומבינים, ופחות ב״מורים-מחנכים מנהלים״.

 

הדפסת סיפור זה
מאיר מלכה:)

מורה, מלווה תכנית נחשון 

סיפורים נוספים של מאיר מלכה:)